נכד וולדמורט והבן של פוסידון

חלוקת בתים ושיעורים מיגעים פרק 8

נ.מ לורן
לאחר שנכנסו המצנפת התחילה לשיר כרגיל.
(ה.כ זה השיר לפי 1995)

"בימי עבר, בצעירותי/ כשהוגוורטס אך נוסד,
חשבו ארבעת מייסדיו/ לפעול יחדיו לעד;
הן מטרה רמה אחת/ איחדה, ליכדה אותם:
שבית ספרם הזה יהיה/ הטוב שבעולם.

'יחדיו נבנה ונלמד!'/ אמרו, מבלי שער
שיום יבוא, וברית רעים/ תופר ללא הכר.
כי סלית'רין וגריפנדור/ נדרו אחוות עולם
והפלפאף ורייבנקלו/ קרבו מקשר דם.

כיצד אם כן נכשל כל זה?/ רעות כיצד הכזיבה?
אני עדה הייתי אז/ ובפניכם ארחיבה:

שח סלית'רין, 'תלמיד רצוי/ יהיה טהור בדם.'
אך רייבנקלו אמרה, 'תמיד/ עדיף תלמיד חכם.'
שח גריפנדור, 'לאמיצים/ ראוי לתת כבוד.'
והפלפאף: 'יבוא כל מי/ שמשתוקק ללמוד.'

כך התווכחו, אך ויכוחם/ לריב לא התפתח,
שכן הוסכם שכל מורה/ את חביביו לוקח:
אם דם טהור היה חשוב/ לסלזאר סלית'רין,
הרי שתלמידי ביתו/ היו רק טהורים.

המבריקים בחבורה/ הלכו לרייבנקלו,
ואלה שגילו גבורה/ הלכו אל גריפנדור.
הפלפאף טובת הלב/ לקחה את כל השאר.
באופן זה, לאורך זמן/ איזון ברור נשמר.

וכך עברו כמה שנים/ של סדר ושלום
אבל אט-אט המחלוקות/ החלו גם לפגום;
בהדרגה זה נגד זה/ נפנו הארבעה,
במקום לתמוך איש ברעו,/ קודשה ההפרדה.

נראה היה שבית ספרם/ ימים לא יאריך,
שכל הטוב נופל קורבן/ לקרע המחריף.
ולבסוף הבוקר בא/ בו סלית'רין עזב.
הריב פסק, אבל שלום/ מלא עוד לא הושב.

מיום שבו מארבעה/ נותרו פה רק שלושה,
ברית הרעות בין הבתים/ בעצם לא חודשה.
מצנפת המיון אני./ הנוהל כבר מוכר:
אומר לכל תלמיד חדש/ לאיזה צד נבחר.

אך השנה אוסיף מלה,/ הסכיתו לדברי:
תוהה אני על התפקיד/ אשר נגזר עלי.
חובה עלי היא לפלג/ לארבעה בתים.
אך מה אם המיון עצמו/ הוא שיוצר תככים?

דעו שיש פה סכנה,/ אזהיר בכל לשון:
כי הוגוורטס לאיום נתון/ מצד אויב חיצון.
כעת חובה להתלכד,/ או שניפול פרודים.
אמרתי את שלי, עכשיו/ ניגש לעניינים."

"זה שיר ארוך" אמר פרסי.
"כן" עניתי.
ואז התחילו חלוקת השמות.
נ.מ פרסי
לא ממש שמתי לב לשמות של הילדים אבל אז הגיעו החבורה.
"שימו לב כולם בגלל שהגיעו כמה תלמידים מבתי ספר אחרים אנו נשבץ אותם גם כן, כיוון שאצלם דרך השיבוץ היא אחרת ושהם ירגשו שייכים" אמר דמבלדור.