סולאנג׳לו-אהבת אמת

פרק א׳

ניקו:
״יש המון פחד בלאהוב בלי סיבה, יש המון פחד בלאהוב בכללי , את מבינה אנבת? ״ אני חושש במילים שאני שוקל, אנחנו יושבים על הדיונות ליד הגבעות המזרחיות , רואים את כל המחנה בהשתקפות השמש, צלילי הגלים מציפים אותי במחשבות.
״וואו ניקו, אני מופתעת, ״ היא אומרת , ברור שהיא תיהיה מופתעת , בחיים לא דיברנו שיחות עומק, אנשים נוטים להתרחק מימני כי אני קר וקודר , אם הייתי רוצה להעלים את התחושה הזאת מימני? כן , ברור, לא שאלה אפילו. הרי אם אתה כבר בן של אל? למה לא יכולתי להיות בנו של פוסידון או הפייסטוס, אל חזק ובולט כמו זאוס , לאאא , ברור שאם אהיה בן של אל זה יהיה האדס, המוות , האפלה, השאול . אולי כנראה אצטרך להתרגל לזה. להתרגל לזה שאני בנו של אל , אל מנודה שאיש לא אוהב או מעריך את כוחותיו, אולי זה נכון גם לגבי אני חושב? אולי אף אחד גם לא רוצה להיות בחברתי? מה אני מדבר שטויות, זה הרי ברור שאף אחד לא רוצה להיות בחברתי , מה חשבתי לעצמי בכלל, מי ירצה להיות בחברתו של ילד המוות המהלך, נגיד להיות בחברת בן פוסידון כמו פרסי... זה כבר חוויה אחרת.
״למה אתה בוהה בקיר ניקו?״ אנבת אומרת ,
אני חוזר לעצמי , באמת בהיתי בקיר במחשבה הארוכה הזאת עכשיו. וואו .
״סליחה אנבת, תחזרי על מה שאמרת? הייתי מרוכז במשהו״
״אני חושבת שאתה יכול להשיג מה שרק תרצה ניקו, אל תפחד אתה אמיץ ואתה יודע את זה ״
אני לא מבין למה היא תמיד חייבת לתת מוטיבציה, טוב, זה די מדהים בעיני, היא מדהימה שהיא יכולה לתת מוטיבציה כשלי אין אפילו פעם אחת מוטיבציה. אבל אני לא חושב שאני אמיץ, או חזק, או מיוחד או משהו אחר בכללי. הלוואי שהייתי כמוה , בת אתנה, אלת החוכמה , אנבת היא האישה החזקה ביותר שראיתי מימיי. הלוואי שהייתי יכול להגיד את אותו הדבר על עצמי , אבל אני לא חזק, ואני גם לא אישה, אז זה די בעיתי.
לפעמיים אני מרגיש די לבד, לא רק בכלליות אתה גם בתחושות שלי הפרטיות.
״אני חייב להבין משהו, את גם מרגישה לפעמיים..״
״מרגישה מה ?״ היא חותכת אותי במשפט
״מרגישה כאלה..״ היא לא מבינה על מה אני מדבר
״נוו את לא מרגישה לפעמיים, שכשהוא עובר , התחושה הזאת? שאת פתאום .. לאט לאט.. לא מצליחה לנשום, ופתאום גם קצת להזיע, וכל הגוף שלך רועד? רק לראות אותו, רק לראות אותו , השנייה הזאת שהוא עובר , רק לראות אותו לחלקיק שנייה וכל היום שלך משתפר? ״
אני מתחיל לרעוד רק מהמחשבה עליו.
״וואו ניקו, לא ידעתי שיש לך רגשות בכלל״ היא מתחילה לצחוק צחוק מתגלגל ואני מצטרף אלייה אבל פתאום מתחיל להניח שזה מעט מזלזל, טוב לא נורא.
״ניקו , זה מדהים בעיני, אני כל כך שמחה בישבילך, למרות שאם הייתי אומרת אחד מהדברים האלה לפרסי הוא היה כורע ברך כנראה״ האמת שזה היה מצחיק ואני לא יכול לשלוט בצחוק, אז ברור שצחקנו חמש דקות בערך. ואז היא אומרת ״לא אבל ניקו, קצת רצינות רגע, מי ברת המזל?״
וכאילו הזמן עצר מלכת , פתאום השקט נכנס לי לריאות בכל שאיפה, איך אגיד לה , איך אגיד לה עכשיו, פחדתי להתחיל לרעוד מרוב לחץ , חשבתי שזה יהיה החלק הכי קל להגיד שלא מדובר בנערה, לא ילדה ולא אישה וגם לא מבוגרת, לא.
לא מדובר במישהי , מדובר במישהו, מאוד מיוחד, אבל איך אגיד לה שזה מישהו ולא מישהי?
״ניקו? מה קרה לך , בלעת את הלשון?״ היא צוחקת שוב , אני מחייך כדי שלא תרגיש לבד בזה.
״אממ.. חחח כן..״
״נו ניקו ספר לי מי ברת המזל״
התחלתי ממש להילחץ ,
״אמ חחח אממ״
״נו ניקו!!״
״זאת אממ גלוריא! אמ לא , לוריא, ״ אני לא מאמין שהרגע אמרתי את זה, אני פשוט לא מאמין.
״רגע מה?״ היא מעוותת את פרצופה.
״כן.. לוריא נו, בת אפרודיטה..״ אני כל כך טיפש.