מאומצת?

יום שליו לא יהיה, נכון?!

קיילי
הם, כלומר- גרובר, אנבת', לוק ותאליה, המשיכו ללכת בעקבותיי, בדרך אשר אימי המאמצת, הסטייה סמנה בעבורי.
יצאנו מהיער הצפוף, והלכנו יחדיו, לוק ידע שאנחנו הולכים בדרך הנכונה, כאשר יצאנו מהיער שמענו קולות שאגה רבים, הרבה מפלצות הגיעו להתקיף אותנו. דמיינתי אש עוטפת את גופי, כהרגלי זה קרה. האחרים הסתכלו עליי בהתפעלות. המפלצות הגיעו, ודמיינתי את האש יוצאת מסביבי, ומתקיפה רק את המפלצות. האש החמימה הקיפה אותי וגדלה מסביבי. לצערי הקסם לא הספיק להתרחש, והמפלצות תקפו, שלפתי את הלפיד מכיסי, והוא הפך לקשת, מתחתי אותה, וכיוונתי לעבר המפלצת הקרובה ביותר. החץ נורה, והמפלצת התפוררה ונעלמה כליל.
"אני וקיילי, נעכב אותם, תברחו!" תאליה אמרה, ואני הנהנתי. לוק חייך, ולקח את אנבת' איתו. תאליה הסתכלה עליי, ומבט שואל כיסה את פנייה.
"אני מוכנה." אמרתי.
תאליה הנהנה ושלפה חנית, ומגן, שדמותה של מדוזה חקוקה עליו.
מתחתי את הקשת ויריתי את החץ שהזדמן, לכיוונה של הכימרה הכי קרובה אליי, החץ פגע בעינה והיא איבדה שליטה. יריתי עלייה חץ נוסף, והשמדתי אותה. המפלצות הלכו וסגרו עליינו, דמיינתי אש יוצאת מכפות ידיי. אש אכן יצאה יצאה מהן, ויריתי אותה לעבר המפלצות, בעוד תאליה יורה עלייהן ברקים. אחת המפלצות, שלצערנו לא שמנו לב אלייה, התקדמה לעברנו במהירות, המפלצת הייתה בעלת עין אחת, קיקלופ. הוא ניסה לתקוף אותי, אך תאליה זינקה וספגה את המכה במקומי.
"תאליה!" צעקתי, רצתי אלייה, ועשיתי בועת אש מגינה על שתיינו. תאליה נאנקה בכאב. אמברוסיה ונקטר חשבתי בליבי. אך לפני שהספקתי לעשות משהו, רעם הרעים וברק הבריק לכיוונה של תאליה, הברק ליטף אותה, הסרתי את המגן, 'רוצי, ילדה." שמעתי בליבי קול מוכר, הסטיה. רצתי לעבר המקום שלוק ותאליה רצו אליו, הסתכלתי מסביבי, וראיתי את מה שלא הספקתי לראות קודם. המקום, היה מוקף בשדות תות, והיה גם שער, על השער עצמו היה כתוב, ביוונית עתיקה, "מחנה החצויים". הצלחתי לקרוא את זה.
נכנסתי פנימה, מאותו מקום שקודם הייתה תאלייה. צמח עכשיו עץ אלון, המשכתי לרוץ, והתנגשתי במשו קשה, אבל רך.
"מה קרה, ילדונת?" שאל אותי קול עבה, אך נעים, הסתכלתי עליו הוא נראה כאדם מלמעלה, ואחוריו היו כשל סוס לבן, קנטאור.
"את לא מוכרת לי, אני כירון." הוא אמר.
"היי, כירון." אמר קול מוכר ליידי, והונחה על כתפי יד חמימה, הסתכלתי לראות מי זה, וראיתי את הסטייה. חייכתי.
"הגבירה הסטייה." הוא אמר, והשתחווה.
"אני מצטערת, כירו-" הוא קטע אותי.
"באמת שאין לך על מה להתנצל, כשבורחים ממפלצות, לא שמים לב לכלום."
"כירון, זו קיילי, היא חצוייה, לא ברורה." היא אמרה, באופן נעים, שמחתי שהיא לא אמרה, 'קיילי היא בת אנוש, שברחה מהורייה והצטרפה לעולם הסכנות.' או, 'קיילי היא בת אנוש שרוצה כוחות אז היא הפכה לחצוייה.'
"אני מבין." הוא אמר.
"בואי, קיילי, אראה לך את המחנה." כיירון אמר לי, הסתכלתי על הסטייה היא הנהנה, כאומרת, זה בסדר.
"אני באה." אמרתי לכיירון, הוא סימן לי בידו, והלכתי עימו, מסביב לביתנים, הוא הראה לי את ביתן 11, ביתן הרמס.
"פה תגורי עד שנדע מי ההורה האלוהי שלך." הוא אמר.
"כיירון, לגבירה הסטייה, זו שדיברנו איתה, יש ביתן?" שאלתי אותו.
"לא, מדוע את שואלת?" הוא שאל.
"כיוון שתהיתי עד כמה יהיה יותר טוב אם לכל האלים יהיה ביתן." עניתי.
כיירון הנהן, "לצערנו זה רצון האולימפיים, הם לא מוכנים להתפשר."
"אבל לא כל האולימפיים נמצאים פה, מה לגביי האדס, אולימפי שחיי בשאול, או הסטייה, האולימפית שעזבה בשביל דיוניסוס?" אמרתי לו, הוא הרהר בדבריי.
"את בהחלט צודקת, אך ייקח מעט זמן עד אשר הבתים הללו ייבנו." הוא השיב.
"אז למה שלא נתחיל עכשיו?" שאלתי.
"אני לא יודע, זה פשוט ייקח המון זמן." הוא אמר.
"אני מבינה." השבתי
"טוב, אם תרצי או תצטרכי משהו, אני נמצא בבניין הכחול המרכזי." הוא אמר.
"בסדר." השבתי.
פתחתי את הדלת של הביתן החדש שלי, וראיתי מיליון מזרונים ושקי שינה זרוקים.
"שלום לך, אני ליבר, בן הרמס, ומדריך ראשי בביתן, את בת הרמס, או לא ברורה?" הוא אמר בחיוך נעים.
"לא ברורה." עניתי בחיוך.
"אל תדאגי, אני חושב שבקרוב יכירו בך." הוא ענה.
חייכתי חיוך מעושה.
"אני אשיג לך שק שינה, בינתיים, לכי תמצאי לך כלי נשק." הוא אמר.
לוק הופיע ואמר, "היא לא צריכה כלי נשק, תראי לו, קיילי."
הוצאתי את הלפיד שלי.
"לפיד כבוי?" ליבר שאל, ראיתי שהוא מסתיר גיחוך.
"לא ראית אותה במצב מלחמה." לוק אמר בחיוך.
"מה כבר לפיד כבוי יכול לעשות?" הוא שאל.
שיניתי את צורתו לקשת שלי, ולאחר מכן, שיניתי אותו לסכין מרושע למראה, לפני שחזר להיות לפיד כבוי.
ליבר עשה קולות השתהות.
"יפה, את יודעת להשתמש בדברים הללו או שתרצי עזרה?" הוא שאל.
"אני יודעת, אמנם לא איך אני יודעת אבל כן." השבתי.
"בסדר, אם כך את רוצה ללכת להתאמן?" לוק שאל אותי, ואני הנהנתי.
"בואי נלך לקיר הלבה." הוא אמר, והלכתי איתו.
ראיתי את הקיר, הוא היה חלק לחלוטין, אבל כשלוק טיפס עליו יצאה ממנו לבה, וכל דבר שלא כדאי לגעת בו. הוא ירד לצד השני בקפיצה, וסימן לי לנסות.
זינקתי לקיר, ורצתי במהירות עליו, הלבה אפילו לא נגעה בי. זינקתי מהצד השני לאדמה, נחתתי על רגלי.
"כל הכבוד לך." הוא אמר.
"תודה." השבתי בחיוך.
"שנלך לזירת הלחימה בחרב?" שאל.
"כן." השבתי.
הוא הנהן והלכנו לשם, נכנסנו לזירת הקרב. שלפתי את הלפיד שלי, והפכתי אותו לסכין, נלחמנו אחד מול השני, עד שהצלחתי להעיף לו את החרב מהיד.

זה סוף הפרק להיום, אם נהינתם אל תשכחו לתת לייק👍!