מאומצת?

מבוך דיידלוס

קיילי
הלפיד זהר בחשכת המבוך והאיר לנו את הדרך. התחלנו ללכת, לוק אחז בידיי, והראה לנו את דרכינו. הלכנו, אוחזים יד ביד, ולפתע הגיחה מפלצת, מעיין נחש, עם עיניו ירוקות רושפות, ועל גבו שריון, דרקון לידיי.
לוק החביא אותי מאחורי גבו, אבל אני שיניתי את הלפיד לחרב, הוא שלף את חרבו מהנדן, הדרקון הוציא מפיו ארס, ושילח אותו לכיווני, התחמקתי מהארס, והלפיד השתנה לקשת, לוק הצליח לפגוע בו, אבל הדרקון העיף אותו ממנו, וראשו של לוק נחבט בקיר המבוך, הדרקון עמד לחסל אותו, אז מתחתי את הקשת, ויריתי עליו מטחים של חיצים, על העיניים, תוך כדי התחמקות מהארס שהוא שילח עלי.
הדרקון הסתכל עלי, וזאת הייתה טעות בשבילו, כי כאשר זה קרה, החיצים פגעו לו בעיניים, והן כבו, אך לצערי, ברגע שזה קרה, הדרקון השתולל בלי הרף לכיווני.
הקשת שלי הפכה לסכין, אך לפני שהספקתי להכותו, מישהו הגיח מאחוריו ותקף אותו. הדרקון פלט צווחה והסתובב לאחור, לוק עמד שם, והדרקון הכה את לוק במשקל גופו, אבל להפתעתי לוק פשוט הניף את חרבו, הדרקון התפורר לאפר ברגע שנגע בחרבו, מהדרקון נותר רק שריון ללא גוף, שלל מלחמה.
לוק רעד, רצתי אליו, הוא אחז בי והסתכל לי בעיניים, בעיניו הזועמות הגיח ניצוץ של דאגה.
"את בסדר?" שאל אותי, קולו היה חלש מהרגיל.
"כן, ואתה?" שאלתי.
הוא לא ענה, ורק עיניו הביעו את רגשותיו, כעס, חמלה, עצב, כאב, ועוד אותו רגש לא מוכר, שראיתי בהתחלה.
הורדתי את התיק מגבי, והוצאתי אמברוסיה, מזון האלים, הוא לקח חתיכה ממנה, ואכל ממנה.
"תודה, קיילי." הוא אמר, וחייך.
הנהנתי.
"כדאי שנמשיך במסע, לטרטרוס." לוק אמר.
"כן." עניתי.
הוא אחז בידי, והלכנו יחדיו.
"אולי עדיף שנלך בדרכים היותר מסוכנות." מילמלתי בשקט לעצמי.
כנראה שלוק שמע את זה, הוא הרפה מידי, וחיבק את כתפי.
"אנחנו לא יכולים להסתכן ככה." הוא לחש באזני בזמן שהלכנו.
"אבל ככל שהמקומות יהיו יותר עמוקים, הם יהיו יותר קרובים לשאול." השבתי לו.
"לא, קייל, אני לא רוצה שתפגעי, ואת יודעת את זה." הוא אמר, ובקולו נשמעה דאגה, ומגננה.
"בסדר, אתה מכיר מקום טוב ללכת דרכו?" שאלתי, הוא הנהן.
"בואי, נלך להוליווד." הוא אמר.
"מה יש בהוליווד?" שאלתי.
"הכניסה לשאול." הוא השיב, ולקח אותי עימו. המבוך הפך יותר ויותר בטוח בתחושותיי.
הוא הסתכל מסביבו וחיפש משהו.
"מה אתה מחפש?" שאלתי.
"את האות Δ ביוונית, הפתח לצאת מכאן." הוא ענה.
לפתע ראיתי מעיין ידית מארד שמיימי על התקרה, בצורת האות Δ, "נדמה לי שמצאתי את זה." אמרתי והצבעתי על הידית.
"את צודקת." לוק אמר והושיט את ידו ללחוץ על האות Δ, ונפתח פתח גדול מספיק כדי שנוכל לעבור דרכו.
יצאנו דרכו, וראיתי שאנחנו נמצאים ליד בניין גבוה מאוד, האמפייר סטייט.
"משכן האלים." לוק מלמל.
"אולי האלים יוכלו לעזור לנו?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע, פגשתי רק פעם אחת את אבא שלי, נראלי שצריך לקבוע איתם פגישה בשביל להפגש איתם." הוא השיב.
"עם כל האלים צריך לקבוע פגישה?" שאלתי.
"כן, אני חושב." הוא השיב.
"בוא נכנס ונברר." עניתי לו, משהו בתוכי אמר לי שזה לא נכון.
"בסדר, תכנסי את." הוא ענה.
"לא, אתה תבוא איתי." השבתי, רק זה חסר לי, שייגלו שאומצתי על ידי הסטיה.
"בסדר." הוא השיב, וחייך מעט.
הרגשתי את מה שהוא מרגיש וזה היה אותו רגש לא מוכר, רגש נעים, שהמם אותי.
נכנסנו לאמפייר סטייט, והלכנו לדלפק הקבלה.
היה שם שומר שישן שם.
"איך אני מגיע לקומה השש מאות?" לוק שאל את השומר.
"יש רק מאה ושתיים קומות, ילד" השומר השיב.
"אני צריכה להפגש עם הגבירה הסטיה." השבתי לו.
"האם קבעת איתה פגישה?" השומר שאל אותי.
"לא, אבל היא יכולה להפגש איתי מתי שתחפוץ בכך." נשמע קול נעים ומוכר.
הגבירה הסטייה הופיעה, עינייה עשויות להבות נעימות וחמות, ושמלה נעה ואלגנטית הייתה על גופה.
"הגבירה!" אמרתי וקדתי מעט לאות כבוד, לוק עשה כמוני.
"בואו, נעלה לארמוני ונדבר." הסטיה אמרה, ואני הנהנתי.
היא לקחה אותנו לכיוון המעלית.
האמת זה היה דיי מלחיץ, תחשבו על זה, להיות עם אלה בתוך מעלית סגורה זה דיי מלחיץ.
כעבור כעשר דקות בערך, המעלית עצרה, והדלתות נפתחו.
מולנו היה גשר צר שהוביל לכיוון הר יפייפה.
הגבירה סימנה לנו ללכת אחרייה, בדרך ראינו הרבה אלים.
כעבור כעשר דקות הליכה, ראינו אל גבוה יותר מהאחרים, בעל זקן אפור מטופח, הוא לבש כיתון יווני, בכניסה לבניין הראשי, הסטיה הנהנה לאות כבוד, וסימנה לנו לעשות כמוה.
הנהנו לעברו, לאחר מכן הוא הסתכל עלי, ואז על לוק, והלך.
לאחר עוד שתיי דקות של הליכה, הגענו בסופו של דבר לארמון של הגבירה הסטיה.

היי, כן, אני יודעת שלא העליתי מלא זמן, מצטערת על זה.
סליחה שהפרק יצא יחסית קצר, לא רציתי לעכב אותו יותר ממה שכבר עכבתי.

אם נהינתם אל תשכחו כמובן לתת 👍!