Psycho

-5-

"אמ, בואי" נטע קראה לי מדלת הכניסה של הכיתה, עיניה אדומות ורגליה רועדות.
המורה לספרות דפק לי מבט רצחני, אבל התעלמתי ממנו לגמרי.
קמתי והתקדמתי לעבר נטע.
"מה קרה?" שאלתי אותה כשיצאנו מדלת הכיתה, מנסה שיהיה מעט רגש בקולי.
"זאת.. זאת נועה" היא לחשה לי.
נועה זאת הבת שלה, ההיא בכיתה ח'.
"מה איתה?"
"בדרך לבית ספר היא עברה תאונת דרכים אני אוספת את כל הילדים אני לא יודעת מה לעשות ומה יקרה ו.. ו.." היא עוד רגע התפרצה בבכי, אמרתי לה שתלך לדבר עם כולם ואני אלך לנועה לבית חולים.
היא הנהנה כהסכמה ואני לקחתי את המכונית שלי ונסעתי לבית חולים הקרוב, שנועה שהתה בו.

"חדר 106" המזכירה של בית החולים חייכה לי, אבל לא החזרתי לה שום מבט, חוץ מאדישות יתר.
לקחתי את רגליי והתקדמתי למסדרון הגדול.
"104, 105, 106!"מלמלתי לעצמי.
בלי בושה פתחתי את הדלת, אלפי רוםאים היו שם בפנים. אמנם זה לא היה ניתוח אבל הם עברו עם רשימות, סידרו אינפוזיות, הנשימו את נועה ומה לא עשו.
התקדמתי לנועה בצעדים כבדים.
לפתע כל הרופאים הפסיקו את עבודתם והביטו בי, כל אחד שניסה לגרום לי לעצור, הסתכלתי עליו עם עיניים שחורות וגדולות, הוא ישר נרתע.
כשהגעתי למיטה של נועה רכנתי לאוזנה.

"בו"

המוניטור, שדפיקות הלב נחלשו החל לעבוד בחוזקה ולצפצף, הלב שלה דפק כל כך חזק שהיה נראה שהוא יצא לה מהחזה.
כמה רופאים רצו לטפל בנועה, שהייתה עם שבר בצלע, שבר ביד וחבלת ראש קלה.
בגלל הרשלנות הרפואית שלהם הם לא הנשימו אותה וזה למה היא כמעט מתה.
אני יודעת ברפואה דבר או שניים.
התקדמתי לעבר היציאה מהחדר, כמה רוםאים עדיין עומדים בשוק ובוהים בי.
יצאתי מן החדר, לא מסתכלת לאחור.
אני כבר יודעת שתוך כמה ימים נועה כבר לא תהיה פה והיא תשתחרר הביתה.
התיישבתי מחוץ לחדרה, רואה את הרופאים נכנסים ויוצאים בלי סוף כשאחת האחיות המבוגרות באה לשבת לידי.

"היי" היא אמרה במעט היסוס, גם פחד היה בקולה.
"היי?" השבתי, מעט מבולבלת.
"אני רוצה לדעת מי את" היא לא ביקשה, היא דרשה. הייתי בשוק.
"אמבר" לעג היה בקולי.
"אמבר הא, לאמא שלך קוראים אָן?" היא שאלה.
"לא, אין לי אמא." המבט שעל פניה היה מבולבל.
"יש לך אמא, אני מכירה אותה."
היא צדקה, לאישה שהולידה אותי קוראים אן. היא לא אמא שלי, היא לעולם לא תהיה.
"למי שהולידה אותי קוראים אָן, היא לא אמא שלי, למה את שואלת?" שוב, הייתה נורא מבולבלת.
"כי.. טוב אני ממש צריכה ללכת" לפתע היא התחמקה מהתשובה, למרות שהיא באה לדבר איתי.
תפסתי לה את היד כשהיא באה לקום, עיקמתי לה אותה מעט כדי שתשב בחזרה.
"למה את שואלת?" שאלתי אותה שוב מעט יותר עצבנית, ידה עדיין מוחזקת בידי.
"כי..." היא משכה את התשובה ואני בתגובה כיפפתי לה את היד.
"כי.." כיפפתי לה אותה עוד מעט, רק כדי לאיים, אנחת כאב יצאה מפיה.
"כי אני ילדתי אותך! זאת אומרת אני לא אָן, אני המיילדת!" היא צעקה ועזבתי לה את היד, למה שיהיה לי אכפת מזה?
"תקשיבי זה סיפור מאוד יפה אבל ממש לא אכפת לי" לעגתי לה וקמתי משך מתכוונת ללכת.
"חכי" היא תפסה בידי והסתובבתי אליה, הפעם עם עיניים שחורות ומאיימות.
היא הסתכלה לי עמוק בתוכן ותוך שנייה כבר הייתה שרויה על הרצפה, התעלפה.
הסתובבתי והלכתי משם, חיוך גדול היה על הפנים שלי.
למזלי רק החלק שהיינו בו היה ללא מצלמות, משום שהן התקלקלו שם.
אחת האחיות היותר צעירות היו שם וראו אותה, היא מיד רצה אליה וקראה בקשר לעוד כמה שיעזרו לה, בדרכה לשם היא נתקלה בי והסתובבה כדי לבקש סליחה, כנראה, אבל אני כבר הייתי עם פניי אליה, חיוך תמים ומתוק נמתח על שפתיי, גומותיי החמודות נחשפו וכך גם עיניי השחורות והגדולות.
מבטי היה דומה לשל בובה, אבל מסרטי אימה.
היא הסתכלה עליי ונשימתה נעתקה.
היא הנידה בראשה והתחילה לרוץ אחורה לעבר האחות המבוגרת.
ושובל אחר של אחיות מהצד השני.
הסתובבתי ומרחתי חיוך על פניי, בזמן ששאר האחיות מסתכלות עליי כאילו נפלתי מהירח.