Psycho

-9-

~~~~~~~~~~~~~~~~
אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל הפרק הזה חשוב לי בקטע אחר.
הוא כל כך שונה, אני אומרת פה דברים מהלב שלי, דברים שעזרו לי להתמודד עם דברים בעבר, גם כן היום
היה לי קשה לכתוב אותו כי זכרונות עלו לי.
כל מי שבדיכאון/מעשן ורוצה להיגמל/כל דבר אחר ולא מצליח לשחרר ממנו, בבקשה תקראו את הפרק הזה, מצידי תעשו אלף צילומי מסך לפרק הזה עד שזה יכנס לכם למחשבות, כי אני אישית בוכה כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי.
אני רושמת הכל מניסיון, אז לא לצאת עליי ולהגיד ש'אני לא מבינה כלום' וכאלה, תקראו שוב ושוב עד שתפנימו את זה!
מקווה שתאהבו, בבקשה תכתבו לי את מה שאתם חושבים עליו🙏
~~~~~~~~~~~~~~~~

רוי התחיל לצחוק צחוק מזויף, שנשמע אמיתי ואני הצטרפתי אליו.
"מה כל כך מצחיק?" נטע גיכחה למשמע צחוקנו העליז.
"הקטע הזה שאת חושבת שאני אהיה בזוגיות, עם הפסיכופת הזה." עניתי לנטע בקול אדיש וקר, אחרי שנרגעתי מהצחוק.
ראיתי שנטע הייתה מעט בשוק, כי היא ידעה מי אני ומה אני. גם רוי, היה מעט חיוור למשמע הירידה שלי עליו.
"מה קרה שפתאום אני פסיכופת? לפני שנייה את היית כזאת." הוא החזיר לי וגם כן, קולו היה קר.
"מי יודע, אנשים משתנים"
"אני חושבת שאני אצא החוצה.." נטע היססה מעט וקמה ממקומה, ביציאתה מהחדר הפנתה לי מבט מזהיר וסגרה את הדלת.

"מה נסגר איתך?! לפני שנייה היית רעה אליי, אחר כך נחמדה ואז שוב רעה! מה?! יש לך פיצול אישיות או משהו?!" רוי צעק כשווידא שאין אף אחד שמצוטט, או שקרוב לחדר ששהינו בו.
"לא, אני לא הייתי אליך רעה, לא הייתי אליך נחמדה. הייתי פשוט אני."
"אוי לי." הוא גיחך וגלגל עיניים.
"שכחתי שאת פסיכית."

הוא יצא מהחדר בטריקת דלת חזקה שהפילה את בקבוק המים הריק שהביא לי מהשולחן הקטן שישב ליד מיטת בית החולים.
שכבתי שם, על המיטה, בוהה בתקרה ולא עוצמת את עיניי, אפילו לא למצמוץ קטן.
"את לא מתכוונת למצמץ בקרוב, הא?" היא לקחה את תשומת ליבי והפנה אותי אליה, לאישה עם השיער אדמוני- חום הגבוהה והאהובה שנשענה על דלת חדר בית החולים, נטע.
"את מסונוורת מידי מהשיניים הלבנות שלו כשחייך, נכון?" היא חייכה אליי והתקרבה אל הכורסא שהייתה ליד מיטתי, כשהתקרבה אליה מספיק התיישבה עליה.
לא עניתי והיא נאנחה.
"מה זאת הייתה היציאה הזאת שדפקת לרוי?" נו ברור, כולם יודעים שאני סתם אחת ביישנית עם ביטחון עצמי גבוה ולא מדברת עם אף אחד על הפסיכופתיה שלי.
היא תלתה בי עיניים מלאות תקווה.
אף אחד חוץ מנטע, השכבה הקודמת שלי ועוד כמה אנשים חשובים ידעו מהפסיכופתיה שיש לי וזה היה מהלך מטומטם בשבילם אבל שווה בשבילי, כי כולם היו תמימים מספיק ליפול בידיי ולהיפגע ממני, כמו שאני אוהבת.

"את יודעת, זה לא בושה להרגיש משהו לאנשים." הבטתי בנטע בשוק.
"למה שאני ארגיש משהו אל העבריין הזה? ובכלל, למה שאני ארגיש משהו לאנשים? אף אחד לא שווה את היחס שלי אליו." קבעתי, אני יודעת שפגעתי במעט בנטע, אבל היא ילדה גדולה, ילדה גדולה בת 40.
שוב, היא נאנחה.
"אמבר" היא פנתה אליי ונשענה קדימה, כך שמרפקיה נשענו על ברכיה.
נטע אף פעם לא פונה אליי בשמי המלא, רק 'אמ', כי היא אוהבת את זה יותר. כנראה שעכשיו הזמן לשיחה רצינית כמו של אמא ובת, כמו שבחיים לא עשיתי, כיף.
"תקשיבי, את יודעת שאני אוהבת אותך כמו כל שאר ילדיי, כאילו היית איתי כל חיי ולא נכנסת לחיי רק לפני ארבעה חודשים, נכון?" הנהנתי בעדינות בהיסוס קל, אני אף פעם לא מרגישה נאהבת ולא הרגשתי.
אני גם לא ארגיש.