אני קמה בבוקר, עוד יום רגיל. מאז שאני והראל נפרדנו הכל נראה שונה, לא עצוב יותר, אבל גם לא שמח יותר. אני והראל הינו בסך הכל שלושה חודשים ביחד, אבל איכשהו, השלושה חודשים האלו היו המשפיעים ביותר על חיי, על באופי שלי, על צורת ההסתכלות שלי על דברים. לפעמים אני מסתכלת על תמונות שלנו ביחד ומתגעגעת.. אבל אז אני נזכרת איך הוא התייחס אלי, איך הוא ניצל אותי ואיך הוא הסתכל עלי כשנפרדתי ממנו, במבט כל כך מזלזל וחסר אכפתיות, באותו רגע הבנתי עוד יותר, כמה הוא רצה או.י רק בשביל המין, רק בשביל להגיד לחברים שלו: "תראו דפקתי את השווה הזאת" , אבל אני לא נתתי לו, ואז הוא הפך להיות קר ואגרסיבי, ניסה לגרום לי להכנס איתו למיטה למרות שלא רצתי, למרות שלא הרגשתי, מוכנה, למזלי, הייתי חזקה, לא נכנעתי לו, עמדתי על שלי ולא נתתי לו , לא נכנסתי איתו למיטה, ואני לא מצטערת על זה, למרות שהוא התחיל להפיץ עלי שמועות שקריות ולהתייחס אלי קר ואני יודעת שזה לא היה קורה אם הייתי נותנת לו. מאז, עבר פחות מחודש וזה נראה כאילו הוא שכח מקיומי, מדי פעם אני עדיין שומעת שהוא סיפר למישהו משהו עלי, זה אף פעם לא טוב, זה תמיד משהו רע, דברים שלא עשיתי בחיים. אני, לעומת זאת, השתדלתי לשמור את כל נזעם שלי עליו בפנים. לא סיפרתי לאף אחד שום דבר ממה שהוא עשה לי, למרות שאלו דברים נוראיים.
היום זה היום הראשון ללימודים, אז אני לא רוצה לחשוב עליו יותר מהיום, אני רוצה לפתוח דף חדש, היה לי כמעט את כל הקיץ להתגבר עליו. בכל מקרה, קבעתי עם אלה שנלך ביחד לבית הספר היום. פתחתי את הארון, וחשבתי, אני צריכה לדפוק היום הופעה, לא רק שזה היום הראשון לכיתה י', זה גם הפעם הראשונה מאז שאני והראל היינו ביחד שאנחנו לא מגיעים לבית הספר ביחד. שהוא לא מנשק אותי מול כלום במסדרון כדי להראות לכולם שאני שלו. אני מתלבשת ככה:
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
לא היה לי כוח להשקיע יותר מדי, שיהיה.
אני לוקחת את הסנדוויץ שאמא הכינה לי ויוצאת מהבית במהירות-אני לא רוצה לאחר ביום הראשון. אלה כבר מחכה לי מחוץ לדלת וממהרת להזכיר לי שהגעתי עשר דקות אחרי הזמן שקבענו. "אני יודעתת, לא מצאתי מה ללבושש" אני אומרת לה ואנחנו מתחילות ללכת לכיוון בית הספר, סך הכל דקה הליכה מהבית שלי.
אנחנו נכנסות לבית הספר ואחרי שעברנו חבורה של שמיניסטים, ישר ראינו את הראל, עומד ליד הלוקר שלו ותוקע בנו מבטים, טוב, יותר נכון בגוף שלנו. -------------------------------- בסוף יום הלימודים שלי באה אלי ואל אלה בהתרגשות ושואלת אותנו אם אנחנו רוצות לבוא איתה לחוג ג'ודו, היא אומרת שיש שם מלא חתיכים וגם הקראש שלה שם ושאנחנו חייבות לבוא. "טוב, נבוא" אלה אומרת ועונה בשביל שתינו. אז אני מניחה שנלך...
