התעוררות.
הידיים שלי מעקצצות מתחננות שאגיב, מתחננות שלא סתם אעמוד ככה ואספוג את זה. "תרימי את זה" כל מילה נאמרת באיטיות כמו דיבור אל ילד מפגר. רוח פתאומי מעיפה את השערות על פני מסתירות אותם לרגע מתוק. "את חירשת? אמרתי לך תרימי את זה" הם דוחפים את הילדה מאחד לשני כאילו היא כדור שהם משחקים בו. אני מאגרפת את ידי מנסה לעצור את העיקצוצים, ללא הצלחה. המנהיג תופס את הילדה בכתפיה עוצר לרגע את המשחק. הוא גבוה ממנה בשני ראשים ונחשב גבוה גם באופן כללי, מתנשא במעט מעל חבריו. "כשאומרים לך משהו כדאי לך לציית-" אני מזנקת מהגגון עליו ישבתי ונוחתת כמעט מתחת לאף שלו גורמת לו להירתע מבהלה לרגע אבל הוא לא משחרר את הילדה מאחיזתו. "כמה קל זה להיטפל למישהו קטן ממך" אני מעבירה את מבטי על החבורה שלו שמצאתי את עצמי במרכזה. הם שישה חבר'ה ארבע בנים ועוד שתי בנות שנראות כאילו החשש הכי גדול שלהן הוא הציפורן שעלולה להישבר. "אבל כנראה שזה עדיין קשה לך אז היית צריך להביא תגבורת" הוא מקשיח את מבטו כנראה כדי לפצות על הרתיעה הלא רצונית ממקודם, הוא שונא להיראות חלש והרתיעה הזאת גרמה לו להיראות ככזה "לכי מפה רגלית זה לא עניינך" אני מושכת בכתפי ואוספת את הספר מהאדמה, מברישה את האבק מעליו. הילדה המסכנה הזאת התנגשה באחת הבנות קודם ונפלה לאחור מפילה גם את הספר מהאחיזה של אותה בחורה. הם הסתכלו על הילדה כמו על משהו בזוי, ליכלוך שנדבק לסוליה של הנעל רק בגלל שהיא לא כמותם. "הנה לך" אני מושכת את הילדה המשותקת מאחיזתו ומשליכה עליו את הספר, הספר פוגע בחזהו והוא תופס אותו בצורה מסורבלת שגורמת לו להיראות מגוחך. עוד נקודה נגדי, אני אוספת אותן במהירות מסחררת. "עכשיו זה לא עניינו של אף אחד" אם מבטים יכלו לשרוף ממזמן הייתי הופכת לפחם. הרסתי לו את הבילוי של אחר הצהריים. אני מניחה את זרועי על כתפיה של הילדה ומחייכת "אתם יכולים ללכת עכשיו אני אדאג לה מכאן-" אני מודה שלא צפיתי שהוא יתקוף אותי, במיוחד לא באגרוף שיוציא ממני את האויר לרגע. הוא פונה את הילדה "יש לך חמש שניות לעוף מכאן, אני מרגיש נדיב היום" היא מסתכלת עלי ואז ממהרת לצאת את החבורה ולברוח "אבל את... זה כבר סיפור אחר" הוא זורק את הספר ממנו. אני מנידה בראשי בצער מדומה "עד שהרמתי אותו".זה לא היה קרב שיוויוני, גם אם שתי הבנות רק הסתכלו מהצד ושמרו על ידיים נקיות הם היו רבים ממני. אני שוטפת את הפנים ומצמידה טישו לפצע בשפה בניסיון לעצור את הדימום, הטעם של הדם שלי לא זר לי. "את ניראת זוועה" קול מעיר לי מהצד "זה רק בגלל שלא ראית אותם" הקול שלי נשמע מעט עמום בגלל הטישו. טיראן נעמד לידי ומסית את שיערי הצידה אל מאחורי אוזני. ידו מלטפת את ראשי ספק בנחמה ספק ברחמים, מההיכרות שלי איתו זו האפשרות השנייה. "ראיתי אותם" הוא מושך בכתפיו "הם נראו עייפים בסוף, עייפת אותם כהוגן" אני משליכה עליו את הטישו שהפך אדום ולוקחת אחד חדש מהמתקן. הוא מסובב אותי אליו ולרגע נראה רציני "את צריכה לזכור שאת לא באמת יכולה לעוף, יכלת לשבור את הרגליים עם הקפיצה הזאת שלך" הוא סורק את גופי בעיניו "שלא לדבר על המכות שחטפת" אני מחייכת ומזיזה את ידיו ממני "ידעתי שהסתכלת מהצד" הוא מגלגל את עיניו "אני מעדיף להימנע ממלחמות ללא תקווה" "יותר נכון אתה מעדיף לשמור על הפרצוף שלך שלם" אני עוקצת אותו ומעווה את פני מהכאב שחיוך מסב לי כשהעור סביב החתך על לחי נמתח. "לא לכולנו מחמיא צלקות קרב" הוא מעביר אצבע קלילה על העור החלק שלו, שאין בו אפילו פגם קטן. "אני בטוחה שהחבר שלך יעריך את זה... אתה יודע, כשתמצא אחד" הוא מניח יד על ליבו מעמיד פני נפגע "יום אחד הפה הגדול שלך יכניס אותך לצרות" הוא מחכה רגע בשקט "או שבעצם הוא כבר עשה את זה". אני בוחנת את הפצע שעל השפה וזורקת את הטישו האחרון לפח.
הדלת של החדר שירותים נפתחת ושתי בוגרות נכנסות פנימה תוך כדי שיחה. הן משתתקות במהירות כשהן מבחינות בנו. "אלו שרותי בנות מה אתה עושה פה?" אחת מהן, בעלת השיער הבהיר והעיניים החומות, נועצת מבט מצמית בטיראן. "מלווה חברה פצועה" הוא מצחקק בסוף המשפט שלו "כבר הרבה זמן לא אמרתי את זה". הבהירה מנידה בראשה "צא מכאן מהר ולא אני אדווח עליך" הוא רוצה להגיב אבל אני מניחה יד על כתפו "עזוב... אני אדבר איתך אחר כך" הוא לוחץ את ידי ונעלם במהירות. אני שוטפת ידיים מודעת למבטים של השתיים שסוקר אותי מתעכב לרגע ארוך במיוחד על גבי החשוף. "באיזו כיתה את ילדה?" הבחורה עם השיער השחור עומדת קרוב יותר עכשיו, היא אפילו לא מנסה להסתיר את מבט הכועס שלה. "בשלישית" אני נזהרת בדיבור שלי, הן בוגרות זאת אומרת שהן יכולות לדווח עלי ולדיווח שלהן יהיה משקל נגדי. "כיצד נפצעת?" "הגנתי על חברה" הבהירה צוחקת, הצחוק שלה נשמע כמו כלבלב נחנק "לא ידעתי שלרגליים יש חברים" ההערה שלה מרושעת. אני נושכת את פנים הלחי שלי כדי לא להחזיר לה. הציפורניים שלי ננעצות בתוך העור הרך של כף ידי, הכאב עוזר לי להישאר בשליטה ולא לפתוח את הפה. בוגרים לא אמורים להשתמש בהעלבות כאלו, הם אמורים להיות נאלים יותר. "אני מניחה שכל אחד זקוק לחברה... גם אם היא בזויה" הן משתתקות לרגע אולי מנסות להבין אם העלבתי אותן או לא. "כדי שתלכי לשיעור שלך ואני רק אדווח שאיחרת" השחרחורת מדברת כאילו היא עושה לי טובה ענקית "אני אשאיר מאחור את הדול על קטטה ועל דיבור נגוע". אני מכריחה את עצמי להתכופף מעט עד שבקושי ניתן לקרוא לזה קידה "אין לי איך להודות לך" אני יוצאת במהירות החוצה נותנת לדלת להיטרק מאחורי. המסדרונות ריקים לחלוטין, עדיף כך, אין צורך לסבול מבטים מתאבים מכל השאר או מבטים מרחמים מקומץ קטן הנושא את אותו אות קין כמוני. אני פונה בסיבוב כשמשהו קטן מתנגש בי, אני מספיקה בשניה האחרונה להושיט את ידי ולתפוס את המתנקשת הקטנה. "יש לך דפוס מאוד מוזר להתקל באנשים" אני מעירה אל הילדה הקטנה שהצלתי קודם ועכשיו התנגשה בי בלי לשים לב. "את בכלל מסתכלת קדימה כשאת הולכת?" אני לא אומרת את זה בכעס אבל היא בכל זאת מתכווצת לרגע. "רק רציתי לתת לך את זה" היד שלה נפתחת ומגלה פלסטר ורוד וקטן מעוך עד רחמים בתוך כף ידה. "זה בסדר" אני מרגיעה אותה "הם עשו לך את זה כי אני ברחתי, נפצעת באשמתי" הקול שלה כל כך שקט שאם היינו עומדות טיפה רחוק אני בספק אם הייתי שומעת אותו. "הם עשו לך את זה כי הם מטומטמים וכי קל להם להיטפל אל חלשים" היא נשארת בשקט. אני נאנחת ומתכופפת מעט "אני אצטרך את העזרה שלך" היא מרימה אלי מבט מופתע וסוף סוך אני יכולה להביט בפניה כמו שצריך. יש לה עיניים גדולות וכחולות, אף קטן ושפתיים בשרניות ואדומות אילמלא הפוני שלה שהסתיר הכל הייתי אומרת שהיא נראת כמו מלאכית מושלמת. אני מצביעה על הפלדטר שבידה ואז על החתך שממוקם על הלחי שלי מתחת לעין ימין "אין פה מראה אז אני אתקשה לשים אותו לבד" היא משחררת חיוך קטן. האצבעות שלה כל כך עדינות שאני לא מרגישה אותה מדביקה את הפלסטר על הלחי שלי. "איך קוראים לך בכלל?" אני שואלת "אדר... זה היה העץ האהוב על ההורים שלי" היא נעצבת לרגע. אני לא שואלת מה קרה להורים שלה כי אין צורך, גבה הריק מגלה הכל. "אני סי-אל" אני מנידה בראשי, היא קטנה והיא תפגע עוד הרבה. "תשארי קרוב לקבוצה שלך ותנסי להסתכל לאן את הולכת לפני שאת מתפרצת מעבר לקירות" היא מהנהנת בראשה במהירות עד שהיא מזכירה לי את הבובות שהראש שלהם מחובר בקפיץ לגוף וניתן להרקיד אותן. "אבל אל תבואי לחפש אותי יותר" היא שוב מופתעת. זה מצחיק איך היא לא מסוגלת להסתיר שום רגש, הפנים שלה הן ספר פתוח. "השם שלי זה שם נרדף לצרות, את צריכה להתרחק מצרות" אני מלטפת את ראשה ועוזבת אותה שם במסדרון.הקול של המורה נשמע הייטב גם מבעד לדלת הסגורה. אני פותחת את הדלת משתדלת לא להתכווץ לשמע החריקה שהיא משמיעה. אני נעמדת ליד הדלת הסגןרה בשקט מודעת עד כאב לשקט שהשתרר. "כמה טוב, נראה שהחלטת להצטרף אלינו גברת צעירה" יש כמה צחקוקים מהשורות הראשונות "יש לך הסבר לאיחור שלך?" אני מרימה את ראשי מרגישה את עיניו מרפרפות על הסימנים הברורים על פני "חשבתי שכדאי שלא אדמם פה" אני עונה בשקט. הגבות שלו מכווצת בכעס, הספר לימוד בידיו סגור כשאצבע אחת מסמנת היכן נעצר. גלימת המורה שלו מבהיקה בצבעי כחול שחור עם סמל ההוראה, ינשוף פורש כנפיים, רקום בחוט שחור על חזהו. "מאחר ואת יודעת יותר טוב אולי תוכלי לספר לנו על המרד השני" אני מאגרפת את ידי המוסתרות מאחורי גבי "אני מעדיפה שלא אדוני" אני משתדלת שלא להרים את קולי. "שבי במקום שלך" אני פולטת אנחת רווחה קלה כשאני עוברת בין השורות אל השולחנות האחוריים. "אני חוזר על מה שנאמר לפני ההפרעה החצופה" הוא ממשיך לדבר מיד "המרד השני נבנה בקווים דומים למלחמה הגדולה, אך הוא נפל ממנה בתחומים רבים. הבוגדים הנוראיים רצו להפר את השקט והשלום, הם היו מלאכים שסרחו. המועצה הגבוה ובראשה המלך ומלכתו נהגו ביד רחומה כלפי משפחות הבוגדים. בצורה רחומה מדי אם תשאלו אותי" הוא פונה אל השורות הראשונות בלבד. "ניתנה להם האפשרות להוכיח את עצמם כראויים להישאר. בנתיים רק לקחו להם את הכנפיים והשאירו אותם ללמוד בינינו" עכשיו הוא פנה אל השורות האחרונות שם הצטפפנו אנחנו.
חסרי הכנפיים תמיד נדחקו אחורה, נדחפנו לשוליים. "קשה לי להגיד שזה היה רק לקחת את הכנפיים" מישהו לוחש לידי. כל פעם שאני עוצמת עיניים אני חוזרת לשם, לחדר הקר, לעיניים המכוסות והידיים הקשורות לשלשלאות משני הצדדים הנגדיים של החדר. אני שוב מבוהלת על ברכיי שנרטבות ממים, ילדה קטנה בעולם אכזר מדי. והכאב... הכאב כשחלק ממך נתלש חלק אחר חלק ואין אף אחד שמנגב את הדמעות.
אני פוקחת את עיני נועצת אותן במורה שממשיך לדבר, מרצה על הצד הטוב ומגנה את הצד השני אבל שוכח את מי שנקלע למרכז.
YOU ARE READING
מלאך ללא כנפיים
Fantasyכאב, הוא בוער והוא חם. כשהמלאכים בגדו במלחמה הגדולה הם גורשו אל העולם שמתחת. אבל לא כולם גורשו. בני משפחתם שהיו מתחת לגיל הבגרות הורשו להישאר ולהוכיח שהם לא כמו הבוגדים אבל כעונש זמני הכנפיים שלהם נלקחו מהם. אלפי שנים אחר כך וקבוצת בוגדים שנייה הרימ...