מלאך ללא כנפיים

3

אני זורקת את הכדור הקטן על הקיר ותופסת אותו כשהוא חוזר אלי, היד שלי עושה את התנועות בצורה מכאנית כמעט ואני בקושי נותנת לזה תשומת לב. המחשבות שלי נודדות, אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר במיוחד ונהיה לי סלט קטן בתוך הראש. התרגיל עם הכדור היה אמור לגרום לי להצליח למקד את המחשבות שלי אבל בכלל התדירות שאני עושה את זה התנועות הפכו לאוטומטיות והתרגיל איבד את מטרתו. אני זורקת שוב את הכדור, חולפות כמה שניות לפני שאני מבינה שהיד שלי נותרת ריקה ורצף התנועות נקטע. אני נחלצת מתוך סבך המחשבות ומרימה מבט מופתע אל המלאך שנעמד חוצץ ביני לבין הקיר. בכדור שלי נבלע בתוך כף ידו לחלוטין והוא משלב את זרועותיו, עומד בתנוחה של חוסר סבלנות. הדבר מנוגדת לגמרי להבעה המשועשעת שעל פניו, עיניו הכחולות נוצצות תחת הפוני הזהוב שנופל עליהן. אני מרגישה את לחיי מאדימות מעט. אי אפשר שלא להגיב למתיאס. אני בולעת את הרוק בפי "הכדור שלי אצלך" אני מושיטה את ידי קדימה דורשת לקבל אותו בחזרה. "את מפריעה לי ללמוד" מתיאס לא מזיז שריר ולא נראה שהוא מתכוון להחזיר לי את הכדור. "למה את עושה את זה?" אני עדיין עם היד מולו "זה מרגיע אותי" אני עונה זועפת מעט "אז תמצאי דרך שקטה יותר להירגע" הוא מתקרב בצעד עברי ואני מקפלת את היד במבוכה קלה. "מה קרה לך בפנים?" מתחיל להימאס לי ששואלים אותי את זה "נפצעתי" אני מסננת תשובה לא מחייבת. אני לא מוכנה לזה שהוא תופס את פני ביד אחת שלו "מלאכים אמורים להירפא מהר" הוא נשמע מהורהר. אני מנסה לדחוף אותו ממני בכעס אבל הוא אפילו לא זז "לא בלי הכנפיים שלהם" אני יורקת את המילים אבל ההבעה שלו לא משתנה, הוא רוכן לעברי ואני קופאת, פחד מתחיל למלא אותי מסיבה לא ברורה. המוח שלי צורח לי לדחוף אותו ממני אבל הגוף מסרב לציית לו. אני נועצת את מבטי בעיניו, יש שם משהו שאני לא מצליחה לפרש אבל הוא כמו זריקת הרגעה והלב שלי מאט את הקצב. אויר קר בוקע מבין שפתיו ופוגע בשפה שלי, אני מרגישה התמקדות של קור בנקודה של הפצע ורק בקושי מונעת מעצמי להצטמרר. זה נמשך כמה שניות לפני שהוא מסובב את פני ועושה את אותו הדבר לשריטה מתחת לעין. הוא בוחן אותי לרגע ואז משחרר את אחיזתו, אני נרתעת אחורה באיחור. "מה עשית?" השפתיים שלי עוד מרגישות קפואות והמילים נחלצות בקושי. "מלאכין צריכים להתרפא מהר" הוא קורץ לפני שמרחיק את פניו ממני. "אולי ככה תהי פחות מוטרדת ותרעישי פחות" הוא מתחיל ללכת חזרה אל השולחן שלו בקידמת הכיתה. "רגע! הכדור שלי!" אני קופצת מהישיבה על השולחן ונעמדת. "אולי אחרי שאסיים ללמוד" הוא מחייך וטופח על כיס מכנסיו אליו העלים את הכדור שלי. אני נוהמת בתסכול. היד שלי נשלחת אל השפה הקפואה, החום של האצבעות מבריח סוף סוף את הקור הלא טבעי. הפצע נסגר ללא זכר, הוא ריפא אותו. אני שולחת מבט מהיר אל גבו של מתיאס, לא זכור לי אי פעם שהוא התערב במשהו שהתרחש בין המלאכים לנענשים. הוא היה חלק מאותם שפשוט התעלמו מקיומנו כאילו בכלל היינו רק אויר. אני תוהה מה יותר גרוע, להתייחס אליך כאל הזבל שנדבק לסוליה של הנעל או להתעלם ממך.
"הכל בסדר?" טיראן מתקרב ועוקב אחרי מבטי ישר אל גבו של מתיאס "קרה משהו?" אני מנערת את ראשי "למה אתה חושב שקרה משהו?" אני נוהמת, ההגנה הכי טובה היא התקפה אחרי הכל "כי קראתי לך כבר כמה פעמים ולא ענית לי" טיראן לא ממצמץ אפילו. "היית שקועה יותר מדי בגב של המלאך" יש נימה מאשימה בקולו "אני בהיתי קדימה... הייתי שקועה במחשבות לא בגב של שום מלאך" אני מוצאת את עצמי מתגוננת. טיראן מושך בכתפיו "מה שעושה לך טוב". אני רוצה לענות לו ולהחליך נושא אל מה שהתרחש בינו לבין מיכאל אבל המורה שסוגר את הדלת משלח כל אחד מאיתנו אל השולחן שלו.
יש כמה דקות של שקט בהן המורה מסדר את הדפים שלו לפני שהוא מקריא שמות, יש נוכחות מושלמת אבל זה לא מפתיע. המורה סוגר את המחברת שלו ומיישר את המשקפיים על אפו "אנחנו עושים משהו קצת אחר היום תעקבו אחרי בבקשה" עם ההודעה המוזרה הזאת הוא פונה אל הדלת. אנחנו מחליפים מבטים אבל ממהרים לעקוב אחריו. הוא מוביל אותנו אל מחוץ לבניין בית הספר. הפנימייה מורכבת מארבעה בניינים ומשתרה על פני מרחב גדול, בהמשך השביל מאחורי הבניינים משתרה יערון שאנחנו לא אמורים להסתובב בו אחרי רדת הלילה. הבניין הראשון הוא בית הספר, בו מתקיימים כל השיעורים בדרך כלל, הבניין השני הוא המעונות וחדר האוכל שנמצא בתוכם. הבניין השלישי הוא יותר אולם כנסים גדול, כל ההודעות החשובות והכינוסים שצריך לעשות מתקיימים בו. הרביעי והאחרון זה הבניין של ההנהלה, הוא ממוקם מעט רחוק יותר משאר הבניינים. התלמידים לא אמורים להסתובב בו סתם ככה, הסיבה היחידה שלך להגיע אליו זה אם נקראת לשם וגם אז תלווה תמיד עם איש צוות. הבניין של ההנהלה עומד לו בצד שחור כולו ומאיים למראה, הוא בעצם המקום היחידי המפחיד בכל המתחם המואר הזה. בהתחלה נראה היה שהכיוון שאנחנו הולכים בו זה אל בניין ההנהלה, אני מחליפה מבט עם טיראן שמושך בכתפיו. אבל המורה לא נעצר אלא הוא עוקף את הבניין וממשיך בשביל אל היער הקטן. ביום החם הרוח הקרירה שנושבת בין העצים היא כמו הבטחה מתוקה לסוד כמוס. אנחנו נעצרים בדשא ממש על הגבול של היער.
אני בוחנת את קו העצים, הם עתיקים מאוד ונראה ששום דבר אינו מפריע להם לצמוח. השורשים שלהם חצי באדמה וחצי גם גלויים על פני הקרקע כל שורש עבה מהזרוע שלי. זה אולי ישמע מוזר אבל יש רטט באויר שרוקד על העור החשוף, המקום מעביר בי צמרמורת. אני מרגישה את מבטו של טיראן עלי אז אני מושכת את השרוולים של הג'קט שלי מטה ומכסה את הזרועות. המורה מתחיל לדבר ממש רגע לפני שטיראן מספיק לפתוח את הפה. "בחודשים האחרונים עד עכשיו למדתם תאורתית את הנושא של הצייד, אומנות עתיקה שאסור לזלזל בה" הקול שלו מהדהד שבשקט שהתשתרר מהרגע שעקפנו את בניין ההנהלה. אני נוגעת באוזני שכמעט כואבת מהשקט. "בשיעורים הבאים נפנה לפן המעשי יותר של העניין" הוא מחלק אותנו לשתי קבוצות, בצורה מפתיעה קבוצה אחת מכילה את כל המלאכים ובקבוצה השניה... ובכן... כל השאר. "ציידים" הוא מצביע על על המלאכים המכונפים "המטרה שלכם היא לאתר את כל הניצודים" הוא מצביע עלינו. "הניצודים יכנסו ליער ראשונים, יהיו לכם עשר דקות יתרון לנסות למצוא מחסה בתוך היער" אני מאגרפת את ידי בעצבנות "צייד שתופס ניצוד מחזיר אותו לכאן לנקודה הזאת" אני מעבירה את מבטי על ה"ציידים" יש שלוש עשרה מהם ורק שבעה מאיתנו, אין פה באמת מאזן כוחות. "התרגיל ימשך כשעה וחצי הציידים ינצחו אם הם יחזירו לכאן את כל הניצודים לפני שהזמן יגמר, הניצודים מנצחים אם הם מצליחים לשרוד את כל הזמן מבלי להיתפס" המורה מחייך עכשיו כשמבטו עובר עלינו. בעקרון למורים אסור להביע את הסלידה שלהם מאיתנו בגלוי אבל הם מוצאים דרכים להראות את זה ב'רוח ספורטיבית'.
אין לנו איך למדוד את הזמן אבל המורה מחלק לנו צמיד שעליו עיגול מתכת, על העיגול מצויינים תשעים דקות. הם כנראה מסוכרנים ויספרו לאחור את הזמן. "דבר אחרון לפני שנתחיל" מבטו של המורה חולף על פנינו "איילין, פייר ורדיד גשו אלי" שלושה מהקבוצה שלנו ניגשים אליו אני מנסה לחייך בעידוד אל איילין שנראת מבוהלת מעט. הוא מגיש להם ריבוע לבן קטן וסיכה "דקרו את האצבע שלכם והניחו טיפת דם אחת על הריבוע" הם מצייתים להוראה המוזרה שלו. "יתרון שיכול להיות לצייד זה חפץ המקושר לצייד שלו, מה שפעם היה חלק תמיד יהיה שלם" המורה מסביר בזמן שהם פועלים על פי ההנחיות שלו. איילין מעווה את פניה בכאב אבל רדיד ופייר שומרים על הבעה חתומה. המורה לוקח מהם את הריבועים ומושיט לשלושה מלאכים "תצוותו לזוגות ותפעלו ביחד".
אני מרגישה את איילין מגששת אחרי ידי ואני לוחצת אותה בחזרה מנסה שוב לעודד אותה. יש עוד כמה סידורים אחרונים אבל עד מהרה אנחנו מוצאים את עצמנו מתכוננים להיכנס לתוך היער בידיעה שיבואו לרדוף אחרינו. הקרירות של היער מוצאת אותנו בשניה שאנחנו נכנסים מתחת לצל של העצים. אני מסתכלת על השעון רואה את המספרים מתחילים לרדת. "מה אנחנו עושים עכשיו?" טיראן שואל "לא יודע מה אתה עושים" רדיד מעיף מבט מאחורי גבו "אני מרגיש שיש איקס ענק על הגב שלי. אני מתכוון להתרחק מכאן כמה שיותר מהר" הוא פונה אל אחד הכיוונים ונעלם בין הצמחיה "הוא צודק" מליסה מפרה את השקט "אם המכונפים מתכוונים למצוא אותי אני מתכוונת לקחת אותם כמה שיותר לבפנים קודם" היא מחייכת "אני מתכוונת לגרום להם למתוח את השרירים האלו שלהם, את רוצה לבוא איתי?" אני מופתעת כשהיא מפנה את השאלה אלי. אני מנידה בראשי לאט "אני חושבת שהכי טוב יהיה אם נתפצל" היא מושכת בכתפיה "איך שמתחשק לך" אני מעיפה מבט בשעון שוב מרגישה את העצבנות מעקצצת בכל גופי. עברו כבר חמש דקות, אני מגרדת את הצוואר שלי. "אני באמת חושבת שכדאי שנתפצל" אני אומרת למי שנשאר איתנו עדיין. "תתחבאי כמו שצריך" טיראן זורק לפני שהוא פונה ללכת. אני נשארת אחרונה במקום, הרוח פורעת את השיער שלי מעיפה לי אותו לפנים. אני לא רוצה להכנס לעובי היער אבל מצד שני אם אהיה הראשונה שתתפס אין ספק שהמורה יותר מיהנה להכשיל אותי. אני נאנחת ומפנה את גבי אל הכיוון ממנו נכנסנו, הצמחייה נראת כאילו צמחה צפוםה יותר ממה שהייתה לפני כמה רגעים. כמו כל בית ספר שמכבד את עצמו גם אצלנו יש את סיפורי האיימים על תלמידים שהלכו לאיבוד ביער ואף אחד לא ראה אותם שוב. מרחוק כשאתה נמצא בבטחה בחדר שלך קל יותר לצחוק על הסיפורים האלו. אבל עכשיו, פה ממש בתוך היער זה מרגיש שיש אמת בסיפורים. אני נושמת עמוק ומתחילה ללכת.