מלאך ללא כנפיים

2

מובילי המרד ראו בעצמם לא פחות ממנהיגי קבוצת הבוגדים של המלחמה הגדולה, אולי אפילו יותר תחת גאוותם הגדולה. אבל המציאות היכתה בפניהם במהירות, הם לא היו מוכנים, הם לא היו מאורגנים מספיק לפני שיצאו ממאחורי הקלעים אל הבמה לעשות צרות. הרבה בוגדים שהבטיחו להיות איתם כשלו ברגע האחרון וברגע של לב מפוחד ורגליים קרות התוודו מול המועצה הגבוה וסובבו את הסכין בגב חבריהם, דופקים את המסמר האחרון בארון הגבורה המטאפורי שלהם. 
לפחדנים ניתנה הזדמנות שניה, לאחר שהמעמד שלהם נלקח מהם הם הפכו לשולי החברה בעלי המטלות הבזויות שאיש אינו רוצה לקיים. מלבד זאת שמירה קפדנית התחילה לפקח עליהם, שמירה שמסרה את רשמיה ישירות למועצה הגבוה.
הבוגדים לא היו ברי מזל כמותם, מאחר והם חשקו במלחמה כמו המלחמה הגדולה העונש שקיבלו היה זהה באותה מידה. הכנפיים שלהם נלקחו מהם והם הושלכו למטה. ללא הכנפיים שלהם וללא היכולות שהופשטו מהם העונש היה שקול כמוות, רק שהוא היה מייסר יותר וארוך יותר. רגע לפני שהושלכו הבוגדים המועצה נתנה להם לראות כיצד בני משפחתם נענשים בגלל פועלם. גורלם של אלו שעברו את גיל הבגרות היה זהה לגורל הבוגדים, אולם לאלו שטרם הגיעו אליו ניתנה תקופת בחינה. הכנפיים שלהם נלקחו מהם אבל הם 'זכו' להישאר בפרדייס עד לגיל הבגרות שאז גורלם יקבל בחינה מחודשת. במידה והתנהגותם תהיה טובה יורשו להישאר ולחזור להיות חלק מהחברה, אך אם רק ברמז יזכירו את שאר משפחתם הם יזרקו אחת ולתמיד למטה.
בחירת העונש היה באחריות המועצה בלבד אבל מי שפסק לבסוף וקבע בפועל הייתה משפחת המלוכה, בלתי נגישים ובלתי מוכרים הם מתחבאים מאחורי המועצה עושת דברה. משפחת המלוכה שולטת מרחוק ונמנעת עד כמה שהיא יכולה מהשאר, משפחת המלוכה אפילו לא התכוונה לפגוש את אלו שהתקוממו כנגדה.
אני לא זוכרת מי היו הורי, אני לא זוכרת דבר מלפני. כשאני מנסה להיזכר הגמול שלי זה כאב צורב בצלקות שעל גבי וזיעה קרה שמכסה את כולי. גם בלי זה הכאב והפחד הם אורחים קבועים בחלומות שלי, נכנסים לשם כבעלי המקום ולא מתנצלים אף לרגע.

אני מתיישבת במיטה, מעבירה יד עייפה על פני, אני לא אצליח לחזור להירדם שוב. עוד חצי מעורפלת אני מגששת אחרי המפסק ומדליקה את מנורת הלילה הקטנה שלי, שניצבת כדרך קבע לידי. מהקצה השני של החדר מליסה ממלמלת משהו ומתהפכת במיטה שלה, מפנה את גבה אל האור שסינוור אותה. החדר קטן למדי וחשוף, יש בו בדיוק את מה שצריך אבל לא מעבר. שלוש מיטות , שתי שולחנות, שני ארונות ודלת שמובילה אל חדר המקלחת. בעוד שהמלאכים בעלי הכנפיים קיבלו כל אחד חדר משלו עם רהיטים נוחים וקישוטים. אנחנו, המסומנים אלו שהכנפיים נלקחו מאיתנו, קיבלנו שני חדרים המחולקים לבנים ובנות. אני קמה מהמיטה וניגשת לחלון, אין אפשרות לפתוח אותו מבפנים אז אני רק מניחה את מצחי על הזכוכית הקרה, הנשימות שלי מערפלות את המשטח השקוף. אני מפחדת לעצום עיניים שוב, אני עוד יכולה להריח את ריח הגופרית באפי, בחלום הריח הזה היה חזק יותר ומילא את כל האויר. הכתפיים שלי זועקות מכאב ואני מגלגלת אותן כמו מנסה להסיר מעליהן מסע כבד. "את שוב ערה?" מליסה מתיישבת פתאום במיטה שלה משפשפת את עיניה, התלתלים שלה עומדים ומשווים לה מראה תמים וכל כך חמוד. "מצטערת... הערתי אותך?" אני מסתכלת עליה דרך ההשתקפות שלה בחלון. "האור העיר אותי, אני לא יכולה לישון בלי חושך מוחלט" אני לא מגיבה, המנורה שלי בקושי מאירה את החלל שליד הראש שלי במיטה, אין מצב שהיא התעוררה בגלל זה. "חלמת חלום רע?" היא מסתירה פיהוק. הפסקתי לצעוק מתוך שינה אבל החלומות עדיין מגיעים כל לילה. "לא משהו שלא הייתי בו קודם". היא נעמדת לידי עכשיו מתעטפת בשמיכה שלה. אני מסתובבת משעינה עכשיו את גבי לזכוכית, הקור שחודר מבעד לחולצה שלי מרגיע במהירות את השריפה בצלקות ומביא לאיזושהי רגיעה. אני מרגישה את ההיסוס של מליסה לפני שהיא פותחת את השמיכה שלה ועוטפת אותי יחד איתה. היד שלה מלטפת את זרועי, אני מתעלמת מהמגע שלה. במקום להפסיק היא רואה בחוסר תגובה שלי עידוד, מליסה מחבקת את מותני ומקרבת את פניה אל שלי. אני מזיזה את היד שלה שמחבקת אותי ומורידה את השמיכה שלה ממני. "כדאי שנחזור לישון" אני מעירה בקרירות קלה, אני מתכוונת ללכת לכיוון המיטה. "בואי הנה" מליסה תופסת בידי ומושכת אותי אחורה חזרה, כולאת אותי בינה לבין הקיר. "אנחנו כבר ערות" עיניה סורקות את פני. אני מחזירה לה מבט כועס, אם קודם היא נראתה חמודה ותמימה עכשיו היא נראתה מעט מסוכנת. "כבר אמרתי לך שאני לא רוצה-" היא עדיין מחזיקה ביד שלי ולחיצה חזקה שלה גורמת לי להשתתק, ידה השנייה נוגעת פתאום בפנים שלי "נפצעת פה?" האצבע שלה עוברת בקלילות על השריטה שעל פני, צמרמורת לא נעימה חולפת בי "איך זה קרה?" אני מסיטה את הראש הצידה "תפסיקי" היד שלה תופסת את הראש שלי מכריחה אותי להסתכל עליה. היא מתכופפת ללחוש לי באוזן "תשעשעי אותי". אני נושפת אויר בשקט ודורכת בחוזקה עם העקב שלי על רגלה היחפה. ההפתעה גורמת לה לשמוט את ידי ואני מתכופפת מעט דוחפת אותה ממני עם הכתף שלי, מרגישה את הגוף שלה מתקפל כשהאויר נסחט ממנה החוצה. כשאני מתיישרת אני מסדרת את החולצה שלי שהתרוממה מעט "לא זה לא" אני מסננת. ידה של מליסה מוחזקת על בטנה והפנים שלה מעוותות בהבעה שכאב וכעס. "כשאני אומרת לא, תאמיני לי שאני מתכוונת ללא" אני מדגישה כל מילה בשקט. יש עוד בנות שישנות איתנו בחדר אבל אף אחת לא מתעוררת מהמאבק השקט שלנו. אני נכנס למיטה ומכסה את עצמי "לילה טוב" אני ממלמלת אל מליסה לפני שאני מכבה את המנורה. היא נשארת לכמה שניות במקומה ואז מרימה את השמיכה שלה וצועדת חזרה למיטתה, צללית כהה שנעה בחושך.
אני מרגישה כאילו אני רק עוצמת את העיניים אבל הצלצול של ההשקמה כבר מהדהד ברחבי הבניין. אני נוהמת בעייפות ומעיפה את השמיכה מפני. "בוקר טוב גם לך... את מתכוונת לקום?" איילין מציצה אלי מהחלק העליון של מיטת הקומותיים שלנו אני מסתכלת עליה נשארת לשכב על המיטה שלי, השיער  ארוך והבהיר שלה נופל כמו מיליון חוטים מראשה. "את מתכוונת לקום?" היא שואלת שוב. אני מנידה בראשי לאט "את שואלת כאילו יש לי ברירה". אני מתגלגלת מהמיטה ונעמדת, מתמתחת. איילין מרימה את ראשה חזרה ומתיישבת על המיטה שלה, היא לבושה כבר בתלבושת האחידה של הפנימייה והיא רק מחכה שמישהו יבוא איתה לארוחת הבוקר. אני מעיפה מבט אל המיטה הריקה של מליסה, למה איילין לא הלכה איתה? "מתי התעוררת שאת כבר מוכנה?" אני ממלמלת בזמן שאני מצחצחת שיניים ושוטפת פנים. "אני ערה כבר כמה זמן" היא קופצת לריצפה ואני צריכה להזיז אותה מהפתח כשאני חוזרת לחדר כדי להחליף בגדים. היא מקפצת סביבי בלי הפסקה עד שהיא רואה את החבורות על גופי "שוב רבת מכות?" היא נשמעת נוזפת. אני מושכת את החולצה הלבנה על גופי מעלימה את המכות מעיניה הסקרניות של איילין "עזרתי למישהי" היא מנידה בראשה "את חייבת להפסיק ללכת מכות" אני מגלגלת עיניים "אמרתי לך, לא הלכתי מכות רק עזרתי למישהי" היא יכשיו סוקרת אותי מקרוב יותר, אני מזיזה אותה ממני בחוסר סבלנות ולוקחת את הג'קט מהמתלה "את רוצה ללכת ביחד או לא?" ההבעה שלה הופכת בשניה לשמחה שוב "כן! אוכל!" היא עוברת אותי ומדלגת החוצה. אני מביטה לרגע בחדר הריק ונאנחת "אני בחיים לא אבין אותה" אני ממהרת להשיג את איילין במסדרון. "איך ישנת?" היא שואלת כשאני משיגה אותה "כרגיל" אני עונה בלי התלהבות. "זזת הרבה במיטה" היא מהנהנת "מרגישים את זה, המיטות מחוברות" היא עונה להבעה השואלת שלי "סליחה" אני נושכת את השפה. אני משפילה את מבטי כשאני מרגישה יד קטנה מתגנבת את ידי "את לא צריכה להתנצל" אנחנו פונות במסדרון בעקבות הריחות הטובים של ארוחת הבוקר "זה לא משהו שאת יכולה לשלוט בו".
חדר האוכל נראה יותר כמו קרחת יער נחמדה מאשר חדר הנמצא בתוך בניין סגור. הרצפה מרוצפת בדשא, השולחנות הן גזעי עץ שמשטח עץ רחב מונח עליהם והכיסאות הם בולי עץ ללא משענות. עיני חולפות במהירות על אלו שכבר יושבים, הקבוצות חלוקות בצורה ברורה מאוד הם מחולקים לפי שכבות גיל ובתוך שכבות הגיל יש הפרדה חדה בין המלאכים הגאים וכנפיהם הלבנות לבין הנענשים שהכנפיים נלקחו מהם. איילין מושכת אותי לכיוון המזנון, אנחנו לוקחות אוכל ומתקדמות אל אזור הישיבה הקבוע שלנו. הכיסאות חסרי המשענות אולי נוחים למלאכים עם הכנפיים שלהם שלא צריכות להימעך על משטח קשה, אבל לנו פחות נוח. טיראן מבחין בנו עוד מרחוק וממהר לפנות מקום לידו "הצלחתן לגרור את עצמכן מהמיטה?" הוא נושק ללחי שלי וחוזר להתרכז באוכל שלי "היינו מגיעות קודם אם היא לא הייתה ישנה עד מאוחר" איילין מאשימה אותי וממהרת להתפנות לחיסול שיטתי של ערימת הפנקייקים שעל הצלחת שלה. "לילה קשוח?" אני מרימה את מבטי ורואה את מליסה מחייכת מולי "את יכולה לומר" אני מזיזה את הירקות על הצלחת שלי מצד לצד עם המזלג. "זה כל מה שאת אוכלת?" היא ממשיכה להציק לי "אין לי תיאבון" אני מוחה כשהיא מעבירה חלק מהאוכל שלה לצלחת שלי "תשתקי ותאכלי" היא מתיישבת חזרה מצביעה על הצלחת שלי במבט תקיף. אני נועצת את המזלג שלי בחתיכת ביצה ודוחפת לפה שלי, החיוך של מליסה גדל כשאני לועסת ובולעת. "רואה? כל מה שאת צריכה זה שמישהו ישים לך את זה בצלחת" היא קורצת לי וחוזרת לאכול. אני אוכלת בשתיקה את כל מה שהיא זרקה לי לצלחת יותר מעייפות וחוסר כוחות להתנגד מאשר רעב.
"היי אתה!" אני בהתחלה מתעלמת מהקריאה הזאת אבל בצעדים המתקרבים וההתכווצות של טיראן לידי מסיחה את דעתי "מה קרה?" אני שואלת את טיראן בשקט אבל יד גדולה נוחתת על כתפו. היד מחוברת למיכאל, מלאך בשכבת הגיל שלנו, והוא מתכופף מעל לטיראן "הכנת את השיעורים שלי?". טיארן מסדר את המשקפיים שעל אפו בעצבנות, המשקפיים מחליקות כדרך קבע והתנועה הפכה כבר לסימן היכר של טיראן. "הם מוכנים אבל הם בחדר שלי אני אביא לך אותם לפני השיעור" טיראן משתדל שלא לגמגם אבל הדיבור שלו לחוץ. "כדאי לך שזה יקרה" מיכאל מגחך מול הפרצופים הכועסים שלנו "כזה בזבוז שאת רגלית ילדה" הוא בוחן את איליין בלי בושה. אני דוחפת את הכיסא שלי אחורה אבל מליסה תופסת את היד שלי "אזהרת בוגרת" היא לוחשת ומחווה בסנטרה כלפי מלאכית בוגרת שמסתכלת לכיוון שלנו. אני מכווצת את ידי לאגרוף ומשחררת שוב "אל תעשי משהו מטופש" מיכאל לועג לי "את לא רוצה שהבוגרת תדווח עליך ואת תזרקי למטה" הוא נותן מבט אחרון על איליין ואז פונה חזרה אל טיראן "אל תשכח לפני השיעור" הוא מאיים לפני שהוא מתרחק.