פרק 4: אנחנו מתרסקים ופרסי עסוק בלצחוק

357 24 9
                                    

*** פרסי ***

המשך היום עבר מהר וכמו שסיכמנו, אף אחד מאיתנו לא אמר דבר לגבי מה שקרה.

אחרי שאכלנו ועזרנו לגברת וויזלי לסדר עליתי למיטה. שלפתי את העט שלי ונזכרתי בסמלים שהיה כתוב עליו. הורדתי את הפקק והחרב צמחה לגודל מלא.

על החרב היה כיתוב בשפה שלא הכרתי אבל אז, ככל שהמשכתי להביט האותיות כאילו הסתדרו מעצמן ויצרו מילה מובנת: "אנקלוסמוס" קראתי בשקט. לא ידעתי באיזה שפה זה אבל הבנתי מה הפירוש של המילה: נחשול.

בהיתי בחרב שהאירה את החדר החשוך השומם (הארי ורון נשארו למטה לעזור לג'יני ולאדון וויזלי בענייין משהו שקשור למכונית עופפת?). צבעה היה זהוב יפהפה. כשהבטתי בחרב הרגשתי עצב קל. 

חשבתי שהארי ורון יעלו עוד כמה דקות אז חיכיתי להם אבל הרגשי שהעיניים שלי נעצמות לאיטן. חרבי קרקשה על הרצפה כשהיא נפלה ואני שקעתי בשינה.

חלמתי. כמעט תמיד אני חולם כשאני ישן ומפעם לפעם החלומות נהיים יותר עוצמתיים וכואבים. 

שמעתי צחוק והסתובבתי. ישבה שם נערה. "מ-מי את?" שאלתי.

הנערה צחקקה וקמה ממקומה. "פרסי, אתה לא זוכר אותי? זאת אני - רייצ'ל." היא חייכה ואז השתנתה. היא היא גבהה "ועכשיו אתה זוכר?" שאלה שוב הנדתי בראשי לשלילה. היא שוב השתנתה לאישה מבוגרת. היא הייתה מאוד מוכרת ואז היא היטתה את ראשה. המראה היה מוכר לי כל כך שנראה שהזכרונות האבודים שלי מנסים לפרוץ החוצה. עיניה היו שחורות ושיערה היה מתולתל בצבע חום. עדיין לא הצלחתי להזכר אבל משהו בהטיית ראשה הזכיר לי מישהו. מישהו מוכר מאוד. היא המשיכה להשתנות - נער בעל צלקת לאורך עינו (המראה שלו העלה בי תחושות לא נעימות) - חצי אדם חצי סוס - נער עם שיער חור כלילה וכך גם עיניו שהביט בי באשמה - נערה - ילד - איש מבוגר שלבש מכנסי חאקי ומבט שובב על הפנים. הדמות מולי התחלפה לאיזה חמישים דמויות שונות ובסוף נעצרה על נערה, נערה בלונדינית. המוח שלי כבר צרח מכאב מהנסיון להזכר, לא הייתי מסוגל לזוז ואני לא חושב שזה מכפייה. זה כאילו המוח שלי חיפש אחר מידע שידע שנמצא שם אבל זה עדיין ברח ממנו. 

"היי פרסי." אמרה לי הנערה. "לא יכול להיות ששכחת אותי." היא נראתה אומללה. "ואני חשבתי שהיה בינינו קשר." 

שמעתי את עצמי אומר: "אנבת'". הנערה צהלה. "אז אתה כן זוכר. ועכשיו..." היא התקרבה אליי, אחזה בידי וצעקה: "תתעורר!"

קפצתי מהמיטה ונבהלתי כשראיתי את רון רוכן מעליי. 

"מה-מה קרה?" שאלתי. 

"מלמלת מתוך שינה." הוא גיכח. 

ולמה זה מצחיק אותך?" שאלתי. "סתם. פשוט אתה והארי אותו דבר. שניכם תמיד ממלמלים מתוך שינה." 

פרסי והארי משלבים כוחות!Where stories live. Discover now