נקודת מבט - ליה
התעוררתי בחדר לבן.
הייתי מחוברת להרבה מכשירים וכאב לי הראש.
מישהו שנראה בסביבות גיל ה-50 נכנס והוא היה עם חלוק לבן.
"שלום ליה, אני רואה שהתעוררת" אמר לי ואני מבינה שזה כנראה הרופא.
"כן" אמרתי לו בקול חלש ועייף.
קמתי למצב ישיבה.
"לכמה זמן התעלפתי או ישנתי? אני לא יודעת" שאלתי "היית מעולפת ליום שלם" אמר.
הייתי בשוק! למה לעזאזעל?
"מה הסיבה לזה שהתעלפתי?" שאלתי את הרופא.
"חוסר באוכל, את הובחנת בדיכאון" אמר.
השפלתי את ראשי.
"את יכולה אולי לומר את הסיבה ללמה את לא אוכלת?" שאל אותי.
ראשי נשאר מושפל ולא עניתי, אבל באמת לא אכלתי כי פשוט לא הייתי רעבה.
"רגע" אמרתי והרמתי את ראשי.
"בבקשה אל תאמר למשפחה ולחברים שלי" אמרתי לו והוא הנהן "אני הולך לקרוא להם" אמר לי והפעם אני הנהנתי בראשי.
אחרי חצי דקה הדלת נפתחה בחוזקה וראיתי את גל, מור וקים רצו אליי וחיבקו אותי בחוזקה.
"את יודעת איך הלחצת אותנו?" קים שאלה בדרמטיות "סורי..." אמרתי בשקט.
"הכל בסדר, העיקר שאת בסדר עכשיו" מור אמרה וכולן הסכימו איתה בהינהון.
"איך בכלל התעלפת?" שאלה גל.
"כן איך התעלפת?" גם מור שאלה.
שתקתי.
לא יכולתי לומר דבר.
הרגשתי משום מה מושפלת.
אני לא אוכלת, אני אפילו לא יודעת למה.
אבל אני חושבת שאני מתחילה להיכנס לדיכאון.
אתם שואלים למה?
כי כל החיים שלי הם נאחס.
ההורים שלי בכלל לא בארץ, הם "עסוקים", עסוקים בתחת שלי.
הם בחו"ל נהנים מהחיים עזבו אותנו ומידי פעם שולחים לנו כסף.
אפילו לא אכפת להם שהבת שלהם הגיעה לבית חולים.
אכפת להם רק מעצמם.
אחרי שעה בערך שדיברתי עם הבנות הן יצאו ונכנס רון.
"איפה רועי?" שאלתי את רון.
"נראלי הוא פה בחוץ, הוא אמר שהוא אחר כך יכנס אליו לבד" אמר לי.
"אה אוקיי" אמרתי.
"אז את מוכנה להסביר לי למה התעלפת ולמה את כל כך חיוורת? ולמה הרופא לא מוכן להגיד לי למה?" שאל אותי ועוד פעם, השפלתי את ראשי.
אני אפילו לא יכולה להגיד את זה.
זה קשה לי.
קשה לי להגיד שהובחנתי בדיכאון.
שיחקתי בלק ג'ל שהיה לי על היד ונזכרתי שאני צריכה לעשות חדש.
"נו ליה, מה קרה?!" רון שאל ואני חושבת שכבר נגמרה לו הסבלנות.
"א..אני ל..א יכו..לה ל..ל..ומר" גימגמתי.
"קשה לי לומר את זה" לחשתי לעצמי בתקווה שרון לא ישמע את זה.
"אוקיי, אז אני הולך לשאול את הרופא" אמר לי בסוג של איום אבל זה לא איים עליי, מה שאיים עליי זה איך שהוא יגיב לזה שנכנסתי לדיכאון ואני בקושי אוכלת...
אחרי שתי דקות הדלת נפתחה בחוזקה ונבהלתי, הייתי כל כך עסוקה במחשבות שהייתי "מנותקת" מהעולם.
"את מה?" אח שלי נכנס בצרחה.
"את הובחנת בדיכאון?!?!" צרח עליי.
"את גם בקושי אוכלת" אמר בשקט לעצמו כאילו חושבת שלא שמעתי, אבל כן שמעתי.
"איך לא שמתי לב לזה?" שמעתי אותו ממלמל בשקט לעצמו.
"רונוש" אמרתי והוא סובב את מבטו אליי.
"סליחה, אני מצטערת" אמרתי בשקט שאני אפילו לא בטוחה אם שמעו אותו.
"הכל בסדר יפה שלי" אמר וחיבק אותי.
ראיתי לו דמעות בעיניים אבל הוא נשאר חזק.
בשבילי.
"אני צריך לצאת לנשום טיפה אוויר" אמר ונישק את ראשי ויצא.
אחרי דקה רועי נכנס.
כשהוא נכנס, הריח הגברי שלו נכנס איתו.
"היי" אמרתי לו בשקט.
"היי, איך את מרגישה?" רועי שאל אותי.
"בסדר" המשכתי לדבר בשקט.
"אני צריך לספר לך משהו" אמר והשפיל את ראשו.
אם יש משהו שבחיים לא ראיתי זה את רועי משפיל את ראשו.
הוא מלא ביטחון. זה ממש מוזר.
הסתכלתי עליו בפרצוף שואל.
"אנחנו צריכים להתחתן" הוא הטיל את הפצצה
והרגשתי שאני נופלת.
העולם קרס מעליי.
התעלפתי.
YOU ARE READING
Lia & Roei
Romanceליה לוי - בת 18, כיתה יב, ילדה יפה אבל היא מהאלה שלא אוהבות את איך שהן נראות, עשירה אבל לא מפונקת, תלמידה מחוננת אבל לא אוהבת ללמוד, לא אוהבת מועדונים, יש לה שלוש חברות הכי טובות שהיא סומכת עליהן, אבא שלה הוא מבין הפושעים הכי מסוכנים בעולם התחתון, י...
