הקללה שלה (FemaleXFemale)

|7|

"הייתה לי תחושה." הברמנית אמרה מבלי למעוד. "שתחזרי היום. עכשיו."

זאת הייתה הפעם הראשונה שלה לראות את הבר מואר בצהוב מתקתק, אור בוהק שעטף את הבר הריק מכל כיוון, מותיר שום מקום למסתורין או אפלוליות. זה הרגיש גרפי ומוזר, אבל זה לא היה הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבה.

אחרי הכל, כתוצאה, זאת גם הייתה הפעם הראשונה זה תשע שנים שראתה את בילי ניצבת באור כזה. וזה היה אחרת. אחרי כל הפעמים האלו בהן יצא לה לראות את הברמנית במקומה הקבוע מאחורי הבר, בתאורה המלנכולית המוכרת, עכשיו היא יכלה לראות נכונה כל פרט ופרט ממנה, ולא חלקים בודדים מעורפלים על ידי חשכה.

עיניה נדדו מקארה פרוע של שיערות כהות ויבשות למראה שמסגר עור חיוור, ואז אל תווי פנים חדים עם עצמות לחיים גבוהות ומופגנות, מבטה השתהה על שפתיים דקות שהודגשו עם אודם אדום כהה לפני שהוסיף ודילג אל אף נשרי ועיניים מעט מלוכסנות, מודגשות עם עיפרון שחור.

ושם הוא נעצר.

בוחנת את עיניה הכהות של בילי, הכל היה יותר ברור מאי פעם בשבילה. נותן למרגו את המקום להעריך את השינוי של בילי כהלכה, את השנים שהכבידו קלות את קצוות עיניה והקשיחו את הבעותיה, לקבל את איך שהיא נראית באמת כפי שהיא כשהיא פוסעת מחוץ לדלפק.

זה גרם לה להרגיש הרבה.

גם אם למרגו לא הייתה היכרות עם פניה באור כזה, לא היה קשה לראות שבילי עברה לילה ארוך; האיפור שלה היה קצת מרוח - כנראה בגלל שהיא הרבתה לגעת בפנים שלה - כהות בלטה מתחת לעיניה ופיה היה קצת שמוט, אבל מצד שני עיניה היו מוארות לגמרי כשהסתכלו על מרגו. זאת הייתה הבעה מוזרה, שפנתה אליה. חצי מלנכולית.

היא הזכירה לה יום אחר. יום בו שתיהן עמדו אחת בפני השנייה ומרגו רעדה כולה כשאמרה לה שהיא עוזבת ולא חוזרת. שבילי תצטרך להקים לעצמה חיים אחרים בלעדיה. חיים שמרגו לא יכלה להרשות לעצמה לספק לה.

מאז אותו היום היה גוש של אשמה בחזה שלה. גוש של אשמה שגבר יותר מאי פעם אחרי השבוע האחרון. גוש של אשמה שכמעט לא השאיר שום מקום לאוויר עכשיו, כשהתעמתה ישירות עם עיניה הכהות של בילי; כמעט שחורות.

חלק לא הגיוני בתוכה תהה אם העיניים האלו היו בהירות וגדולות יותר לפני כל השנים האלה.

"לשמוע אותך מדברת באותו היום." מרגו אמרה, מרגישה את המילים נפלטות מבין שפתיה מבלי לדעת מה לומר באמת. "אני לא יודעת מה חשבתי אבל לפני שהבנתי כבר..."

בילי הטתה קלות את ראשה לעומתה. לא היה שמץ של רעד מאחורי עיניה, ננעצות ישירות בנשמה של מרגו. "את לא יודעת מה חשבת?" שאלה, קולה איטי ושקט, ננעץ לתוך עמוד השדרה שלה.

ברגעים כאלה הבלונדינית זכרה שהנשמה התאומה שלה שנאה אותה.

עיניה של מרגו מצאו את הרצפה, ושיערותיה הבהירות החליקו לזווית הראייה שלה. היא לא יכלה לראות את רגליה מתחת לבטן הגדולה והכבדה שלבשה בחודשים האחרונים. "הייתי צריכה לקחת כמה צעדים אחורה." מצאה את עצמה ממלמלת.