אז זה התחיל שם, כיתה י'. אין הרבה מה לומר פה הייתי בלחץ, ומעניין למה? זה לא שבחרתי את המגמות הכי קשות שיכולתי והלכתי ליחידות הכי גבוהות שיש, נכון? כן אני בן אדם אופטימי כלפיי אנשים אבל אם מדברים על הבעיות שלי? אני בדיוק ההפך. אני לא אגיד את זה לאף אחד, אף פעם, כי אני לא אוהבת לגרום לאנשים להיכנס לבעיות שלי. אין סיבה ואין טעם. אבל אל תראו אותי כדיכאונית *עדיין*, אני שמחה סך הכל, יש לי חברות וחברים ממש טובים, ציונים סבירים עד גבוהים (יכלו להיות גבוהים יותר)
והורים דיי...נורמליים? לא בטוחה לגבי זה. אה, קוראים לי אלי אגב, ובסיפור הזה אתם תקראו הכל על מזל, או בעיקר על המזל שלי.
קמתי בבוקר של הראשון לספטמבר, התארגנתי דיי מהר כי אני לא נוטה לדחוף דברים לרגע האחרון, אני מסדרת את התיק יום לפני, מגהצת את הבגדים ומכינה את ארוחת הבוקר שלי דיי מוקדם, ככה שלא היה לי טעם כל-כך לקום בשש וחצי כמו כולם, דיי אהבתי את זה, לא בחרתי תלבושת בהקפדה גבוהה מדי אתמול, אז קמתי בבוקר וקלטתי את החליפה שגיהצתי. אני אהיה כנה? לא יודעת מה חשבתי לעצמי. בחיים לא ראו אותי בבית הספר ככה. אבל השנה אנחנו עולים לתיכון, אז כבר לא היה לי אכפת, חברות שלי תמיד היו אומרות שנראיתי טוב בלבוש שלי, אבל, לא ייחסתי זה יותר מדי חשיבות. אם להיות לגמרי כנה התלבשתי ככה כי הרגשתי עוצמתית, מעבר לכך שזה היה נראה טוב.
ירדתי למטה וארזתי הכל, השעה הייתה כבר שבע וארבעים, אז יצאתי לטייל עם הכלב שלי ג'ו החוצה בדיוק כששמעתי הודעה:
"איפה את? את נוסעת באופניים נכון?"
אז.. הגיע הזמן שתכירו את נועם, החברה הכי טובה שלי.
לחברות שלנו יש את ההיסטוריה שלה, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת, גם כי הוא ארוך מאוד, וגם אם נהיה כנים? הוא מעניין מספיק בשל עצמו (דרמטי מאוד למקרה ששאלתם). נועם.. איך מתארים אותה? היא יודעת אליי דיי הכל, הרבה יותר מהשאר (גם מה שהחברות הקרובות שלנו לא יודעות) ואני יודעת המון גם אליה, אני רוצה להגיד הכל, אבל תמיד לומדים משהו חדש, אחרת זה לא מעניין נכון?
גם אם אין לנו מזל בחיים, אנחנו אחת לצד השנייה (גם כשצריך גלידה או, בהרבה מקרים כאפה מצלצלת).
"יאפ, יוצאת עכשיו"
עליתי על האופניים והקשבתי לפודקאסט האהוב עליי באוזניות.
זה? זה הזמן שלי להירגע.
אני נוסעת כל בוקר באופניים כבר שנתיים, אולי קצת יותר. התרגלתי כבר למסלול ולדרך, ואני אפילו מזהה אנשים כבר בדרך לשם. מאחלת להם בוקר טוב, וממשיכה לדרכי.
אני תמיד יוצאת בדיוק באותו הזמן, שבע וחמישים דקות, מה שנותן לי עשרים וחמש דקות לפני הצלצול. עשרים דקות לנסיעה, וחמש לסדר את עצמי ולהגיע לכיתה.
המשכתי בדרך והגעתי לצומת הגדולה של העיר, המון אנשים עוברים שם, אבל אני מזהה את האנשים שעוברים כל יום. חייכתי למחלק הפלאיירים של הצומת, והוא אמר לי שלום, והמשכתי בדרך. עד שקלטתי פרצוף לא מוכר.
בדר"כ, לא הייתי שמה לב לזה כל-כך, אבל, הוא נסע על אופניים כמוני, מה שכבר היה נדיר באזור שלנו, כי כולם היו תמיד נוסעים באוטובוס, באוטו ובאופניים החשמליות, למען האמת הרבה צחקו עליי שנסעתי על האופניים, מה שהם לא הבינו שלי הייתה את הפריבילגיה לקום כשאני רוצה, בניגוד אליהם שלרוב היו כפופים תחת לוח הזמנים השבור של התחבורה הציבורית. התעלמתי, עד שהגעתי לביה"ס.
***********************************************************************************************
פרק ראשון! תרגישו חופשי להגיד לי מה אתם חושבים בתגובות, ולהצביע! כדי שאני אדע שאני בכיוון.
𝕻𝖎𝖈𝖐𝖑𝖊𝕮𝖑𝖔𝖚𝖉.𝖈𝖔.𝖎𝖑
דברו איתי בעמוד הבית, אוהבת המון!
YOU ARE READING
It's All About Luck
Romance"איזה מזל שהיית פה כשהגעתי, אני לא יודע מה הייתי עושה פה בלעדייך" סיפור אהבה שמתבסס על מזל ועל איך הקלפים נופלים בחייה של אלי, ובמקביל, בחייו של לואיס. ~ ~ ~ מותחן רומנטיקה, שנכתב עלי ידי, כדאי להגיע ללב שלכם.
