******נקודת מבט אלי**********************
החלטתי לצאת יותר מוקדם מן הרגיל כדי להכין כמה דברים לסיור של לואיס, אני גם צריכה להשיג לנו אישור במזכירות כדי לצאת החוצה היום, אחד היתרונות של זה מיותר לציין. אז יצאתי יותר מוקדם וגם רציתי לדעת מי זה האדם הזה שנוסע על האופניים.. אני באמת חייבת לדעת כי אם אני אמשיך לראות רק את הגב שלו בכל יום אני חושבת שאני אשתגע. אכלתי את ארוחת הבוקר שלי והתחלתי לקרוא את הספר שלי. היום הלכתי על תלבושת יותר פשוטה, ג'ינס שחור עם מגפי עקב, עם חולצת גולף וג'קט בז' ארוך בתיק שלי כי לא רציתי שהוא יתקמט בזמן שאני רוכבת על אופניים, והתקשרתי לנועם: "נועם שומעת? אכפת לך לשלוח לי סיכומים אחר"כ? אני לא כל-כך אהיה בכיתה היום ואני צריכה את הסכומים במדעים." "מה עם הסיכומים בלשון?" היא צחקה, "אני יודעת את השורש של לשלוח. לא סתם אני צריכה אותם גם למקרה שהיא תבקש מחברות" זרמתי איתה. לשון זה מקצוע חשוב השנה כי שלושים אחוז ממנו הולך לכיוון הבגרות, לכן אני לא הולכת לקחת סיכונים כשזה מגיע למבחנים וחומר לימודי. לקחתי את התיק שלי שמתי אוזניות, וכמו כל בוקר, יצאתי לדרך.
********** נקודת מבט לואיס *******************************
סיימתי את הדגנים שלי ולקחתי את הנעליים, עליתי על האופניים והתחלתי לנסוע. גם באנגלייה תמיד נסעתי על האופניים לבית הספר, למרות, שדילגתי על זה כשירד שם שלג. אבל דיי בטוח שלא עומד לרדת פה שלג בקרוב. התחלתי לשמוע מוזיקה כשראיתי פנים מוכרות בצומת של השכונות.
זאת אלי? הופתעתי לראות אותה שם, הופתעתי לראות משהו נוסע על אופניים בעיר.
עצרתי ליד הצומת.
"אלי! זאת את?" צרחתי, אבל לא נראה לי שהיא שמעה אני חושב שהיא באוזניות לפי הגושים הקטנים שהיו לה באוזן, ואי שהיא התחלה לצחוק. מה היא שומעת? אז החלטתי נגעתי לה בכתף, "אה!! מי זה?!" היא נבהלה, אוי. "היי, היי, זה רק אני." אמרתי לה. היא הסתובבה ונתנה לי מבט מבועט "בבקשה אל את זה יותר!" היא התחילה לצחוק וכך גם אני, הכנסנו שנינו את האוזניות לתיק שלנו בשלב הזה. "אז אתה הבחור המסתורי שנוסע באופניים פה." "הבחור המסתורי?" שאלתי, הופתעתי מהכינוי. היא חייכה והסתירה את פנייה בין הידיים והסמיקה לפני שהיא אמרה :" אני נוסעת פה כל יום, והיום החלטתי לצאת טיפה יותר מוקדם כדי להבין מי נוסע פה באופניים חוץ ממני." "איך ידעת שאני לא סתם מישהו?" שאלתי. זה באמת עניין אותי איך היא שמה לב לזה. "אני נוסעת פה כבר כל-כך הרבה זמן, חוץ מזה, יש לי עין לפרטים הקטנים." "באמת?" שאלתי בצחוק והיא ענתה בחיוב.
המשכנו בנסיעה לבית הספר.
"איפה את גרה בכלל?" שאלתי אותה, כי מהכיוון שממנו הגיעה יש שלוש שכונות. "איזור הגבעה" היא השיבה. ממה שהבנתי זה איזור טוב לגור בו, ויש שם נוף לים, וההורים שלי בחרו את הארטווד.. "איזה שכונה אתה גר בה?" היא שאלה בזמן שדיוושה טיפה יותר מהר. "אני מהארטווד" השבתי לה בחיוך. "היי, אני צריכה לעבור איפה שהוא לפני שאני נכנסת לבית הספר, נתראה כבר. תהיה ליד המזכירות בתשע ואנחנו נתחיל בסיור "הרשמי" של בית הספר, אחר כך נעבור לדברים שבאמת צריך לדעת." היא צחקה ונסעה לכיוון השני, השיער שלה עף ברוח ורק חשבתי שאם אני אגע בו? אגע בענן. אני אוהב את אלי, היא דיי נחמדה ויש לה אופי נחמד, ראיתי איך היא מתייחסת לחברה הקרובה שלה נועם כשנסעתי הביתה. היא גם נשמעת דיי חכמה מרוב השיחות שלי איתה, נכון, הם לא היו כל-כך ארוכות, או עמוקות, אבל לא צריך לדבר עם בן אדם עם כדי להבין אם הוא חכם, לפחות ככה אני תמיד חשבתי. בלונדון היו לי חברים, לא מבית הספר אבל היו לי. הכרתי אותם לרוב בספרייה או דרך חברים של ההורים שלי. אני דיי מתגעגע אליהם. אבל אין טעם לבכות על זה, אני כמעט בטוח שבקיץ אני אחזור ללונדון לבקר את המשפחה שלי וכמעט בטוח שגם את חברים שלי. כרגע אני צריך לדבר עם אנשים פה, וללמוד עברית, אחרת אני באמת אמשיך לדבר רק עם אלי. (לא שיש לי בעיה עם זה, אני אגיד בכנות) לפני ששמתי לב הגעתי כבר לבית הספר. והלכתי לכיתה שלי והתיישבתי שם והייתי בטלפון.
YOU ARE READING
It's All About Luck
Roman d'amour"איזה מזל שהיית פה כשהגעתי, אני לא יודע מה הייתי עושה פה בלעדייך" סיפור אהבה שמתבסס על מזל ועל איך הקלפים נופלים בחייה של אלי, ובמקביל, בחייו של לואיס. ~ ~ ~ מותחן רומנטיקה, שנכתב עלי ידי, כדאי להגיע ללב שלכם.
