He changed my life from end to end

פרק 1: לירן.

פרק 1: לירן.

שבת שלום, ״ אמרתי לליבי, חברתי הטובה ביותר, בצאתנו מבית הכנסת.

״שבת קודש, דני, ״ ליבי השיבה בחיוך. ״שבת שלום, חמודים,״ ליבי פרעה את שיערו של אחי בן ה6, אביה, וליטפה את ראשה של אביגיל, אחותי בת ה10.
אביגיל חייכה בביישנות ואביה מלמל משהו לא ברור.

דחפתי במרפקם כמו שעשיתי בכל פעם שהם התנהגו שלא בנימוס.

״שבת שלום," הם ענו לה במקהלה. גיחכתי וליבי חייכה.
״זה בסדר," היא צחקה. "דני, כשתסיימו לאכול תבואי אליי. ותשתדלי לבוא מוקדם."

״אל תדאגי, ברגע שנסיים לאכול אני אבוא לביתך. אני מניחה שנסיים מוקדם, ״ הרגעתי אותה והלכנו לדרכנו.

התקדמתי לביתי, ואביגיל ואביה דילגו ושרו שירי שבת. חייכתי אליהם. אני מחוברת מאוד לאחים הקטנים שלי. אביה אוהב אותי מאוד, אבל לא כמו שאביגיל אוהבת אותי. זה מין חיבור אחות-גדולה-קטנה שכזה, אין דרך להסביר זאת.

״שבת שלום,״ פתחתי את דלת הבית ואביגיל ואביה רצו היישר לשולחן.

"חכו לאבא ואביאל," אימא ביקשה ונשקה לראשי. "שבת שלום."

"שבת קודש," החזרתי. חיבקתי את רבקה, אחותי בת ה-15, שישבה בספה וקראה ספר הלכות השבת.

"שבת מבורכת!" היא חייכה אליי ופניה קרנו מאושר. אני אוהבת את הילדה הזו כל כך.
הקשר בינינו הוא מדהים, למרות פער הגילאים הקטן בינינו (שנתיים, לא כל כך הרבה).
כשרבקה הייתה קטנה, היא הייתה באה אליי באמצע הלילה ובוכה שיש לה חלום רע, ואני הרגעתי ושרתי לה שירי ערש עד שהיא נרדמה. אולי הייתי עייפה ומותשת למדי למחרת, אך לא כעסתי עליה שהיא באה חס וחלילה. להפך. התרפקתי על חיבוקה החם בלילה. עכשיו החלפנו תפקידים. רבקה התבגרה והיא כבר לא באה אליי בגלל סיוטים, אלא אביגיל באה לבכות אצלה.

אל תדאגו, זה לא שאנחנו נמצאות במין מעגל של שלוש-אחיות-בלתי-ניתנות-להפרדה וכל זה. לא. ואביה הוא לא מקופח, בכלל לא. אנחנו מתייחסות אליו בדיוק כמו שאנחנו מתייחסות לאביגיל. אבל לו בעיקר אכפת מתשומת הלב של אביאל, אחינו הגדול. לא, לא הבכור. הגדול. אביאל הוא בן 18, גדול ממני בשנה. הוא חכם בתורה ברוך השם, וממושמע מאוד. הוא ילד טוב, תודה לאל.

אבא ואביאל נכנסו לבית וקיבלנו את פניהם בברכה.

״שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי עליון. מי מלך מלכי המלאכים, הקדוש ברוך הוא... ״ זימרנו.

שרנו את אשת חיל, ואימא חייכה בהנאה. היא אוהבת מאוד שאנחנו שרים אשת חיל. זה גורם לה להרגיש חיונית, מועילה. והיא באמת כזו. בלעדיה, הבית לא היה מתפקד. היא הדבק שמחבר את כולם. אני באמת ברת-מזל שיש לי אותה.

אחרי הקידוש, לגמתי מהיין וחיכיתי לתורי בנטילה. אבא היה ראשון, כמובן. כיבוד אב ואם תמיד היה קיים אצלנו בבית, אפילו בדברים הקטנים ביותר. ככה חונכנו, ואני לא רואה דרך אחרת שצריכה להתקיים בנושא הזה. צריך לכבד את ההורים ברגעים הכי קשים, גם אם הם ממש מכעיסים אותנו.