He changed my life from end to end

פרק 3: מעיל עור.

היי אהובות ❤️ קודם כל, הסיפור המקורי בכלל נמצא בפייסבוק, ושמה הוא כבר בעונה שניה. אבל פה אני עורכת את הפרקים כדי לתקן את הכתיבה של ההתחלה.
דבר שני, אני משום מה לא יכולה להגיב על הפרק, מה שאומר שאני לא יכולה לענות על התגובות שלכן. אז תודה לכולן, אוהבת אתכן😍
בנוסף, אין לי מושג איך מפרסמים את הסיפור בוואטפד אז מי שיודעת אני אשמח אם תגידו לי :) ואני אשמח אם תמליצו לחברות שלכן על הסיפור אם אהבתן🙏❤️

פרק 3: מעיל עור.

״אז תגיד, לירן, אין לך בית?״ שאלתי.

״למה שלא יהיה לי?" הוא לא הבין.

"אז מה אתה עושה פה?"

"זה לא עניינך," הוא אמר באדישות.

"אוקיי," אמרתי באדישות בחזרה וניסיתי להראות שלא נפגעתי מהזלזול שנשמע בקולו. אבל כן נפגעתי.
"הכל בסדר?" שאלתי אחרי חצי דקה של שתיקה."כן, דני. למה שלא יהיה בסדר?" הוא ענה בקול חסר סבלנות."אני מנסה להיות נחמדה, אתה יודע. לא יזיק לך גם לנסות את זה," גלגלתי את עיניי."טוב, אז תודה, אבל אני בסדר," לירן אמר. "את יכולה ללכת.""אני יכולה לשאול משהו?" לא, אני פשוט לא מבינה רמזים.
״תשאלי, לא בטוח שאני אענה," לירן שוב פעם נשף אוויר ברעש והוא היה לחלוטין חסר סבלנות כלפיי, אבל הייתי סקרנית.

"מה יש לך לעשות במאה שערים? זו שכונה של ממש חרדים, אתה יודע," אמרתי וחייכתי חיוך קטן. הוא בהה בי כמה שניות לפני שהוא ענה, ונדמה היה כי הוא חייך.
״אם תשני את סגנון השאלה זה לא יגרום לי לענות עליה, את יודעת," לירן אמר ביובש.

"על מה אתה כן יכול לענות?"

״אם אני אגיד לך, את תפסיקי לחקור?" גבותיו התרוממו ושפתו העליונה התרוממה מעט. יש לו שפתיים כל כך עבות ויפות. הרגשתי רטט מוזר בין רגליי, ונלחצתי מעט. מעולם לא הרגשתי ככה. מה זה, במה אני חולה?

״את הולכת לבהות בשפתיים שלי עוד הרבה?"

"מ..מה? אה, לא. סליחה," גמגמתי. "לא בהיתי לך בשפתיים."

הוא גלגל את עיניו. "אני לירן, בן 21 ואני גר בתל אביב."

״וואו, עמוק," גלגלתי את עיניי. לא כי רציתי לגלגל אותם, רק כי רציתי להחזיר לו.

״מה שם המשפחה שלך?״ שאלתי. הוא לא ענה. ״ רק אל תגיד לי שאתה לא יכול לספר גם את שם המשפחה. ״
"לא," הוא אמר.
״אני ממש מצטערת על כל העניין עם עוז וחברים שלו. לא ככה אמורים להתנהג חרדים, אל תתפוס מהם דוגמה לכל החרדים, ״ אמרתי לו.

״אתם ביחד?״ לירן שאל.

״אין דבר כזה ביחד אצל חרדים,״ עניתי לשאלתו.

״אז איך אתם מתחתנים?״ הוא שאל.

״שידוך, ״ אמרתי.

״תסבירי, ״ הוא ביקש, ואני חייכתי.

"אני לא יכולה להסביר," החזרתי לו באותו מטבע.
הוא חייך חיוך קטן, וליבי דפק כמו מטורף. אני לא מרגישה טוב, ואסור לי להיות פה. הרגשתי מדקרת אשמה על זה שאני נמצאת עם לירן עכשיו. זו לא הדרך, לא ככה חינכו אותי. ״אני צריכה ללכת, כבר נורא מאוחר. ״
״ביי," הוא אמר באגביות, כאילו לא אכפת לו שאני הולכת. ואולי באמת לא אכפת לו.

קמתי והתחלתי להתרחק. הוא חוצפן, וזה בסדר. חיים שלו, בעיה שלו. אני ממילא לא הולכת לפגוש אותו שוב.

"חכי, אני אלווה אותך," הוא התחיל ללכת בעקבותיי.

״למה אני צריכה ליווי?״ עצרתי וחיכיתי שיגיע אליי.

״כי אם תפגשי בדרך אנשים שאת לא רוצה או צריכה לפגוש?״ שאל.

"מצחיק לשמוע את זה מאחד כזה," גיחכתי.
בכל מקרה, הוא לא יכול להגיע לשכונה שלי, אם אחד השכנים שלי יראו הם יספרו להורים שלי והלך עליי. אני גמורה!

"זה בסדר, אני מסתדרת," ניסיתי לבטל את הצעתו. אבל הוא כבר התקדם ישר, ולא נשאר לי מה לעשות חוץ מללכת בעקבותיו.

התחלנו ללכת בשתיקה, כל אחד שקוע במחשבותיו.

״אני באמת לא צריכה ליווי, אני בסדר," אמרתי.

"טוב," הוא אמר והמשיך ללכת לידי.

אוקיי, הוא לא יוותר. בעוד כמה רחובות אני אגיד שהבית שלי נמצא ממש פה.

פתאום לירן כיווץ את עיניו בניסיון לראות טוב יותר, לכיוון שבו היה אדם שאיני מכירה, לבוש במעיל עור שחור, שהעביר בי צמרמורת, ומכנס שחור. הוא לא נראה דתי, הוא נראה מוזר, לא שייך לפה.

״שיט!״ הוא אמר.

״מה קרה?״ לא הבנתי.
"אני חייב ללכת. תעופי הביתה עכשיו, מהר," לירן אמר, ורץ באמוק לכיוון שממנו הגענו. אבל הוא לא נכנס לשיח, הוא המשיך לרוץ ישר.לא ידעתי מי האיש הזה, אבל פחדתי. לא התכוונתי לרוץ, אבל אחרי שהוא התקדם לעברי בצעדים איטיים, לא נותרה לי ברירה אלא לרוץ. אז רצתי.