עולמות נפגשים, נכד וולדמורט *ננטש*

מכשפים מבולבלים

אחרי הביקור הבכלל לא חשוד שלנו בבנק הקוסמים שלא טרחתי לזכור את השם שלו, אני,אנבת', רון, הרמיוני, הארי וטונקס הלכנו לקנות גלימות ובדרך לשם, שום דבר מעניין קרה.

הגענו לחנות שקראת מדאם מלכין (לפי הרמיוני) שם התפנינו לפעולה המרגשת של, לשבת בחוסר נחת על הכיסאות בפינה בזמן שהארי ורון מודדים שמלות גותיות שחורות. והרמיוני ואנבת' מדברות על נושא שמזמן ויתרתי על להבין או להתעניין בו, טונקס ישבה בשקט מימיני במשך הרבה זמן לפני שקמה בבת אחת והלכה לכיוון המראות בצד השני של החנות, וכשהיא הגיעה לשם היא התחילה להחליף את צבע שערה כשהיא ממלמלת לעצמה.

התור שלי למדוד שמלות הגיע, ומיד הותקפתי בידי כלי מדידה מעופפים, ואני יכול לומר בביטחון שלהחזיק את אנקולוסמוס כעט ביד שלי הרגיע אותי מאוד. אני כמעט לא קפצתי כשהמספריים התקרבו אלי.
כמעט. כן, אני בהחלט קפצתי.

מדאם מלכין גמרה להתאים את הבד השחור עלי ומשהו אחד נהיה לי ברור מאוד ברגע הזה.

זה ממש לא נוח. 

אז אמרתי את זה.

"זה ממש לא נוח" הסתכלתי על אנבת' שגם נראתה לא בנוח בבד השחור שלה.

"יש לך משהו יותר נוח?" השאלה הזאת הופנתה אל מאדאם מלכין שלא נראתה נפגעת במיוחד, מה שהיה דבר טוב בגלל שלאותה אישה יש מספריים מעופפות סביבה כרגע.

"יש...." היא היססה "אבל הגלימה שעליך  עכשיו היא היחידה שאתה יכול ללכת איתה להוגוורטס".

גדול.

אחרי שמדאם מלכין אמרה לי שאני משוחרר ועיכבה את הרמיוני ואנבת' למדידה אחרי, אני וכל שאר המשועממים יצאנו מחנות הגלימות עדיין מותחים רגליים וידיים מלעמוד בלי לזוז במשך זמן ארוך, כן גם אני, מספריים מעופפות והכל...

כול השאר היו מאוד רעבים והחליטו ללכת לאכול גלידה  בזמן שאני מחכה לאנבת' ולהרמיוני 

כשפתאום שמעתי נהמה.

"מה, זה?" מכשף אקראי לחש.

זה? שום דבר.

נראה לי

אני מקווה 

הלוואי שזה שום דבר.

אבל ידעתי.

"המזל הנוראי שלי" מלמלתי אל המכשף האקראי המבולבל, בעצם כולם היו מבולבלים, כל הרחוב, אם לא בגלל הנהמה המבשרת רעות אז כנאה בגלל הכלבים הענקיים שעמדו באמצע הרחוב. לפי הצעקות הבנתי שחלק גדול אם לא כל הקוסמים יכולים לראות מעבר לערפל. מדהים. מה נעשה עכשיו.