"בבקשה שחרר אותי" הדמעות שלה דיברו בעד עצמהן. "תפסיקי. בבקשה. את גורמת לי להרגיש לא בנוח לגבי שני הדברים שמאוד מכאיבים לי." קולו הצרוד שיחרר נשיפה.
היא הציצה עם ראשה מחוץ לזרועותיו הגדולות, ועכשיו מראה עייני המלאך שהפכו מדמעות רטובות לאדומות וגררו שביל ארוך של מים מלוחים עד הפה החלומי שלה הקשו עליו יותר מתמיד עד שהביט בתקרה.
"מה הם שני הדברים?" בלעה את הגוש בגרון וגימגמה, "הדמעות שלך כמובן, נסיכה. והידיעה שאת לא מרוצה מלהיות איתי." הרשה ליידו לנוח מתחת לעייניה שהצטברו במים ולמחות אותם שנית בעדינות.
" רציתי שזה יבוא ממך. אבל, ג'ול מהרגע שעייני נפגשו בשלך, הרגשתי הרגשה מוזרה, סטופידה של הרגשה.." גיחך מנסה לגרום לה לצחוק עם המבטא האיטלקי הכבד שלו שזה הצליח לגרום לחיוך העקשן שלה מעט לעלות.
"הרגשה כזו, כיאלו אני פרח ואת משקה אותי כל רגע שאני לצידך, או ההסתפקות לנשום את הבושם שלך לרגע שלם ללא מהות, או לגרום לשפתיים היפות האלו לחייך. בגללי."
"זה לא קשה לפצח שאתה אדם.. אחר.. היידים שלך בטח עברו הרבה ליכלוך." הפחד שלה שוב לא תפס מקום, היא לא סמכה עליו, אך תמיד לא פחדה להביע את דעתה.
הוא הנהן ונשך את שפתיו בהתגרות... "אבל אתה לא מתנהג ככה, למעשה, אתה שונה לגמריי מעבריין." הוא הנהנן שנית.
"אתה מקשיב לי בכלל?" תהתה, הוא הנהנן שלישית.
"שקרן" הבחינה בעייניו מתרכזות בשפתייה פעם נוספת...
"אוקי נראה לי שעדיף שתלך עכשיו." היא התקדמה איתו עד ליציאת הדלת.
הוא ציחקק, "אז את מגרשת אותי מהבית שלי?" הביט בלחייה מסמיקות. "אתה פשוט קצת קריפי, האהבה מרגע ראשון וזה.. עדיף שנפגש מחר." חייכה חיוך מזוייף.
"לילה טוב ג'ול" מסר לה רגע לפני שיצא, "והתשובה לשאלה, אמרתי לך את לא עוד אקראית עבורי, את לא עוד יהלום שאפשר לזלזל בו. את יהלום צבעוני." קרץ לה ויצא בטריקה מהדלת.
"יהלום צבעוני.." הקלידה לעצמה במחשב המזורגג שהיה שם. לא היה הרבה תועלת בחדר הזה, הטלפון לא היה עליה, וחוץ ממיני מקבוק מיטה מפוארת וארון החדר לא הכיל הרבה בנוסף לריקנות ששהתה באוויר שלו. שיעמם לה, ככה הניחה לעצמה.
"יהלומים צבעוניים מוכרים גם בשמם פנסי קולר הם יהלומים הנחשבים נדירים ויקרים ביותר. הם מופיעים בטבע בצבעים מגוונים כגון צהוב שהוא המצוי ביותר כחול ורוד ואדום, שנחשב היקר והנדיר מכולם" עינייה ריפרפו על האותיות שנאנחה בבוז..
"לעזעאל, על מה את חושבת ג'ול במקום לצאת מפה?!" הביטה בחלון ובטיפות הגשם הנוזלות על פני הדשא הרך.
"הו HEEL YES!" קולה ציחקק. גשם! גשם, המטבע עלה לראשה. השטח נקי, הגנן אינו מנקה כשגשום, מה שגורם לשומרים לא לעמוד בכל חור בקור המטריף.
היא הניחה את שני רגלייה על הכיסא שעמד להתנדנד אך בהצלחה פתחה את החלון וקפצה ממנו ישרות לדשא שליכלך את פנייה העדינות במעט בוץ על האף.
היא לא הייתה מפונקת ונהגה לעבוד בחווה של סבה, אז הבינה שקקי של פרות ממש לא עדיף על פני בוץ גשמי.
את העבודה הקשה עשתה, עכשיו רק נשאר לנטר מעל החומה הבינונית בגובה. היא משכה יד בגמישות על מעל ההאבנים, ומשכה את עצמה כמעט מעלה, כשלפתע הביטה בבחור בעל בגדים שחורים מביט בה ורץ לעברה ומבלי להתאמץ כבר התעלפה ונפלה ליידיו.
"איפה היא?" הוא התפרץ לדלת הלובי שהיא הייתה שרועה בכל גופה הקטן ופיסת הבוץ הקטנה שהייתה על אפה גרמה לו לצחקק.
שהמשיך במבטו קלט על כף יידה סימן חבלה פתוח שכלל דם והעצבים חילחלו בגופו. "איך זה נעשה?" קולו רטט בעצבים ל15 השומרים שנעמדו בקפידה.
"זה טימותי" מוח נכנס לחדר בהפתעה אחרי הפקודה של אלפרדו למצוא את האחראי לפצעייה.
"אני מצטער בוס, אתה יודע שאני הכי רזה ולא חסון במשמר. הייתי בדיוק בסיבוב עישון, וראיתי אותה, וכשניסיתי לעלות אותה עליי נפלתי עמה בחוזקה." הציג את הפצע שקיבל גם.
"אתה מפוטר איחו דה פוטה" זה כל מה שמילמל בכעס לעברו. "אבל..." ניסה להסביר, "שלא תעז" איים בארסיות אלפרדו.
עייניה של ג'ולייט נפתחו באיטיות. "תשאיר אותו." קבעה. "ג'ולייט קמת?" ליטף בשערה שהיא קמה בזכות עצמה והתרחקה ממנו למרות הסחרחורות.
"תשאיר אותו. הוא לא אשם, אני זו שניסה לברוח, הוא רק ציית להוראות שלך." אמרה בקשיחות.
"אם לא הוא, הפצע המזדיין הזה לא היה נמצא עלייך." מילא לעצמו עוד וויסקי, ולה מים,
"אם לא הוא לא הייתי כאן לצידך, לא? תשאיר אותו." לגמה בעדינות מהמים. "אוקי סניוריטה" חייך אלפרדו. "שלך" המשיך, "טימותי, הזדמנות נוספת, אני בטוח שלא תפשל בה יותר." כיחכח בגרונו בכוונה.
"בחיים לא בוס, תודה לך גברתי. תודה רבה." השפיל את מבטו והסתלק עם כולם.
"למה עשית את זה?" התנשף ושפך לכוס שלה עוד מים, "למה באמת?.. אוי אולי באמת כי אתה משתלט עלי על כל דבר! כמו על להחזיק אותי בניגוד לרצוני כאן! להכריח אותי פאקינג לשתות מים! הכל פועל בכוח. ההפך ממני" אמרה בכעס.
"את יודעת למה כל זה קרה?! כי במשך 3 ימים את מתנגדת להכנסי לעצמך גרגיר בקושי!" הוא צרח. "ואתה יודע למה זה קורה?! כי אני נמצאת במקום שפסיכופת מכריח אותי לפי רצונות המלך אלפרדו להיות!"
"כי אני דואג לך! ואוהב אותך." אמר זאת כמובן מאליו. "אתה לא מכיר אותי בכלל! מה גורם לך לחשוב שאתה אוהב אותי? שאתה כולא אותי? שאתה מרגיש על כולם שייכות חוץ ממני?" התקרבה לדלת.
"ג'ולייט...." קולו התחמם בכעס. "המעט שתוכל לעשות, זה לשחרר ממני קצת, טוב אבא?!" טרקה את הדלת ויצאה.
YOU ARE READING
My Mafia Boy
Romanceהוא עבריין מקצועי שרגיל ללחוץ על ההדק ולסובב ראשים באוויר כהרף מיצמוץ עייניו, היא משליכה אשפה לפח הירוק בשכונה. היא משחקת בכל ימי שלישי עם כלבים, הוא משחק כל לילה בלב של אישה אחרת. היא רקדנית, הוא איש פשע. טוב ורע... מה הוא? ג'ולייט קרוליין, ואלפרדו...
