משפחה אמיתית *מוקפא*

פרק 3

התעוררתי על ספת עור באמצע סלון מסודר ומודרני, הסתכלתי סביבי ושמתי לב שהצוואר והגוף שלי עדיין שורפים...
״היי״ אמרה מישהי בלונדינית שישבה בכורסא לצד הספה, המחשבה הראשונה שלי הייתה איזה שיער מהמם היה לה ואז נזכרתי מה קורה סביבי והתפנתי לחשוב על הדברים היותר חשובים..
״אפשר הסבר קטן? כזה בקטנה״ אמרתי והתכווצתי מהכאב, האלים ישמרו זה היה אחד הנוראיים...
״את ננשכת על ידי ערפד וקרליל מצא אותך והציל אותך.״ היא אמרה והיה נשמע שהיא מתעבת כל פרט בסיפור. ״אני רוזלי דרך אגב״
״ואני מתה״ עניתי, ״את בדיוק באמצע לקפוץ באנגי ונחתת בטעות על מאדים״ המשכתי באותה הרמת היגיון של הסיפור של רוזלי.
״קרלייל זה הבלונדיני הלבן?״ שאלתי, רק כדי לוודא.
״כן... ״ רוזלי חייכה ואמרה בקול מתנצל משום מה. ״סליחה על איך שהדברים קרו.. אני מתעבת כל רגע..
ובנוגע לבנגי- מבטיחה לך שאם הייתי רוצה הייתי נוחתת על מאדים.
את עוד תראי שזה נכון.. לצערנו״
הקשבתי לה, באמת... רק שכל הזמן הזה ניסיתי להתגבר על הצרחה שהדהדה לי בראש (מהכאבים , כן?)
״תקראי לי כשתלכי לשם״ אמרתי את הדבר הכי לא קשור בסיטואציה. הייתי צריכה קצת זמן לעכל את השאר.
״למאדים? כן בסדר״ היא ענתה וגלגלה עיניים.

כל כמה שעות הגיע מישהו אחר לסלון, כולם חיוורים אשכנזים ועם מראה מושלם. בנתיים הכרתי את קרלייל- איש נחמד ואבהי. אסמה- אישתו החמודה והאמהית גם כן. אמט- בחור שרירי שכל בת שהכרתי הייתה מריירת עליו בלי שליטה. וכמובן את רוזלי.. הם אמרו לי שיש עוד אבל עוד לא זכיתי לפגוש אותם.
המחשבה שכיכבה לי בראש מעבר לכאבים היתה עד כמה מפדח יהיה להסתובב איתם, ברצינות. איך אמרו פעם- אם לא ראית אותי אוכלת לא ראית אושר אמיתי?
אז אם לא ראית את משפחת קאלן (מתברר שזה השם משפחה פה) לא ראית ניתוח פלסטי מוצלח אמיתי.
ברצינות...
לפחות נראה לי שזה ניתוח פלסטי... זה פשוט לא הגיוני.

כעבור זמן מה התחלתי להרגיש שהכאב נחלש,
״הידד אני קרובה יותר למוות מאיי פעם״ אמרתי בנימה סרקסטית. אסמה וקרלייל החליפו מבטים בינהם .
״אל תדאגו, אני לא אנקום אם תרצחו אותי כאן ועכשיו״ אמרתי, למקרה שהמבטים משמעותם ״מה עשינו ועם מי הסתבכנו״.
״את קרובה דווקא״ קרליל אמר להפתעתי .״ ערפד הוא לא באמת יצור חי״ הוא אמר והתיישב.
״מה למה?״ אמרתי והזדקפתי קצת. ״בואו נראה.
ערפד דבר ראשון מתקשר, זה כבר מאפיין חיים .
הוא ... אוכל? מה אתם אוכלים ? גבינה ? תרד? או שזה באמת רק דם? ״ תוך כדי ספרתי בידי את המאפיינים.
״רק דם״ הוא ענה וגלגל עיניים, בחיי שאני מקבלת הרבה סלטות עייניות.
״אוקי זה עדיין תזונה. אתה נושם? חייב לנשום, אתם מריחים.״ עצרתי לאישור
״ניתן לך את זה״ הוא נשען אחורה , מבין שזה יהיה ארוך ומתיש.
״ו...אתם מתרבים בכלל?״ שאלתי .
״לא בדרך הרגילה.. רק נושכים אנשים כמו שקרה לך.״ הוא ענה עם קצת ספק בקולו. ״לא בטוח אם לקרוא לזה להתרבות.״
״אוקי תן לי את זה גם״ אמרתי.
״עכשיו ברשותך אני לא זוכרת עוד, אשמח לעזרה״ הורדתי את ידי, אחרי שספרתי עליה בלי סיבה.
״הלב שלנו לא דופק״ הוא אמר.
השתררה שתיקה. אני בראש שלי מנסה למצוא לזה הסבר ונכשלת בגדול.
״טוב נו, ניצחת אתה מת וכך גם אני בקרוב.״ אמרתי בתבוסה מוגזמת בכוונה.
״זה לא כזה נורא״ הוא צחק. ״לפחות זה לא החלק הכי נורא...״
״כולכם מאוד עצבניים על המצב ,מה הקטע?״ שאלתי הפעם באמת, זה נראה מגניב אש להיות ערפד.. יפה וחזק, מהיר וכבר אמרתי יפה?
״את תביני..״ אסמה אמרה משפט נורא הורי.
״לא יכולה לחכות לגדול״ אמרתי כתגובה.

השיחה נמשכה, ושמתי לב שאני מתחלשת גופנית מאוד, אבל שהחושים שלי מחודדים יותר ויותר. ולאט לאט מקור הכוח שלי קצת שונה, קצת קשה להסביר..
הלב שלי נשמע כאילו סגר תוכנית דפיקה של פעמיים בשעה, ולאט לאט הנשימה שלי נחלשה ונעלמה.
אבל תאמינו או לא- לא נגמר לי הכח , להפך- לאט לאט התחזקתי . כמובן שגם לדבר לא הפסקתי...

אחרי זמן מה, שבהם הכאבים- תודה ששאלתם- עופפו להם גבוה גבוה מעל הסולם 1-10. הלב דמם.
הרגשתי את הפעימה האחרונה בבירור וגם שמעתי, הכאבים פסקו והבנתי שכניראה מתתי...

אבל כמובן- שבראש שלי התנגן המשפט ״אני ערפדית ואני ערפדית״ במנגינה עליזה.
סוף סוף אני מגניבההה!!