משפחה אמיתית *מוקפא*

פרק ב

בבוקר השמש האירה אותי, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה ״נהדר לא נפלתי״. ואז עברה בראשי השאלה איך לעזעזל אבל זה לא היה חשוב באותו הרגע.. קלטתי שלמרות שאני בתיאוריה מסוגלת לצוד (דגש על בתיאוריה) אין לי מושג איך להדליק מדורה בכלל, אז החלטתי שחוזרים לעיירה ומשיגים אספקה, כמו מצית, חבל, ועם קצת מזל- ספר על הישרדות.

השגתי את הדברים שרציתי וחזרתי ליער, לא ממש היתה לי תוכנית פעולה.. וכשהתיישבתי אחרי ארוחה שכללה תפוח שהורדתי בניסיון לצוד סנאי ומים שמצאתי באגם- התיישבתי לחשוב לעומק מה עכשיו.
כמובן שהחיים הולכים לי עכשיו נחמד.. עם כל הסכנת חיים ששקעתי בה אני לא עסוקה בלהתבאס שאין לי באמת עתיד ושהרסתי כל סיכוי לקריירה. חשבתי להקים לעצמי מחנה ביער ולהפוך אותו למקום המגורים הקבוע שלי, ועוד כל מיני דברים עלו לי לראש שבשלב מסויים כבר לא היה לי שום מחשבה שימושית...
הייתי באמצע לחשוב על איך לעצב את הבית החדש שאבנה כששמעתי את זה, זה היה רעש של משהו רץ במהירות מאחורי.. טענתי את הקשת שלי וכיוונתי אותה לכיוון. ״מי זה?״ שאלתי, ״טוב לא משנה אני מניחה שאתה חיה בכלל.. וגם אם לא למה שתענה..״ אמרתי מיד אחר כך.
להפתעתי זה היה מישהו, הוא היה חיוור ונראה כאילו לא תזיק לו מקלחת חמה ומלתחה שהגיעה מהחנות ולא מהזבל... אבל טוב לי אין זכות לדבר באמת..
״או שלום״ אמרתי ולא הורדתי את הקשת, ״אתה רוצה במקרה ליבת תפוח?״ שאלתי אותו בנימוס. אחרי הכל זה אורח.
הוא עמד שם והסתכל עליי, נשם עמוק וחייך.
״אני מצטערת על הריח, תבין- אין פה מקלחת נורמלית ואני לא אבזבז זמן וכח על סבון וזה ״ המשכתי לפטפט. כהרגלי במצבי לחץ.
הוא עדיין עמד שם ובהה בי. נחמד שאני משעשעת אותו..
״אז... מה מעשייך בביתי הקט?״ שאלתי אותו, בעיקר כי הובכתי מהשתיקה...
״אני מצטערת על הבלאגן לא ציפיתי לאורחים״ אמרתי בקול מתנצל.
״אולי תרצה פאי תפוחים? בדיוק-״ באתי להציע לו לאכול מעומק הלב כשהוא תקף. בעיקרון לא הספקתי לראות אותו זז אפילו, פשוט הרגשתי את שיניו שוקעות לי עמוק בצוואר ואת הפצע שורף מכאב.
״אז הוא לא אוהב פאי תפוחים״ חשבתי לעצמי..
״לא יפה!״ צעקתי עליו, אבל לאט לאט איבדתי את הכח שלי לדבר, או לעשות כלום בכלל... נראה היה שנמשך נצח עד שהוא התנתק מצווארי.
סובבתי את הראש בקצת הרבה מאמץ לראות מה קרה שהוא החליט לא לאכול אותי, וראיתי עוד מישהו, חיוור ובלונדיני- מחזיק בראשו של האחד שתקף אותי.
״מצטער על זה, לצערי אני לא אוכל להציל אותך לגמרי״ הוא אמר ורכן לעברי. אחרי בדיקה קצרה הוא חזר ואמר שמאוחר מידי...
רק מה שאני כבר לא ממש הייתי מפוקסת... הראש שלי כאב וכל הגוף תכלס. ראיתי שחור והתעלפתי.
איזה יום מקסים!