*זה סיפור חדש ואני באמת מאוד אשמח אם תקראו* "אנג'ל..כמה אירוני" הוא מלמל. "מ.. מה?" גימגמתי. "השם המקסים שלך." "מה יש לך? אתה מטורף נכון?" "תסתכלי עלי.." הוא דרש. "לדעתי את זאת שמטורפת." הסתכלתי עליו בחוסר הבנה. ואז, פתאום, פתאום הוא נעלם, התאדה מול עיני, התמוגג כמו עשן ולא הותיר זכר אחריו. שפשפתי את עיני בתדהמה אבל גם לאחר מכן הוא לא היה שם, צבטתי את עצמי בכוח אך גם לאחר מכן נותרתי ערה. בנקודה הזאת הרגשתי שבא לי למות. * * * התחרפנתי לגמרי, אני לגמרי התחרפנתי. לעזאזל עם הבחור הזה, אני אהרוג אותו, אני ארצח אותו ואז אשרוף את מה שנשאר ממנו, כי השיגעון שלי מתקיים רק מולו, ואם הוא יעלם אני פשוט אחזור להיות נורמלית. למרות כל המחשבות האלו שהציפו אותי ידעתי בוודאות שלעולם לא אוכל לנעוץ סכין בליבו, ולא בגלל שאני רכה מידי ופחדנית, אלא בגלל העיניים שלו שירדפו אותי, העיניים הירוקות שהילה זוהרת יוצאת מהן, העיניים שאני טובעת בתוכן ומאבדת נשימה רק ממבט קצר.