~נקודת מבט לואי~
נכנסתי לבית הספר כשמחשבות רבות מתרוצצות במוחי. לפתע עייני הבחינו בשלט ענק התלוי בכניסה ושם כתוב "ההרשמה למגמות החלה!" ובסמוך לשלט ממוקמים שולחנות לטפסיי הרשמה לכל מגמה. כמובן שבחרתי בתאטרון, מגיל קטן אמרו שאני שחקן אז הגיע הזמן לממש אותו לטובה, לא כמו בבית הספר הקודם...
בזמן שעמדתי בתור להירשם למגמת תאטרון ראיתי את מדיסון מחכה בתור למגמת עיצוב ואופנה. כל כך מתאים לה להירשם למגמה הזאת היא תמיד מתוקתקת מכף רגל ועד ראש חייבת להראות כאילו הרגע יצאה מקטלוג אופנה.
"שלום מה שמך?" פנתה אליי בחיוך חם בחורה חביבה האחראית על הרשימות. "לואי טומלינסון" השבתי לה, היא המשיכה לשאול אותי שאלות על מנת למלא את הטופס ועניתי לה עליהן למרות שבזמן הזה הייתי טרוד בשאלות שצצו במוחי לגבי השיחה שצותתי לה כמו 'למה מדיסון בכלל רוצה לתמוך בי אחרי מה שאמרתי?' 'ומה יקרה לה אם היא לא תציית לדמות החשוכה?'.
קולה של הבחורה החזיר אותי למציאות, "תפנה לבניין שממול ותעלה לקומה 2 שם נמצאת הכיתה המורה כבר מחכה לכם" היא אמרה בחביבות, מלמלתי לה "תודה" קטנה והלכתי משם.
ראיתי את מדיסון הולכת גם היא לבניין שאליו הייתי אמור להגיע, החלטתי שוב 'לרגל' אחריה. היא הייתה נראית מעט מדוכאת וראשה היה נפול בזמן שידה אוחזת ברפיון את הנייד שלה. המשכתי כך ללכת אחריה מבלי שתשים לב עד שבקומה 1 היא נכנסה לאחד החדרים. עליתי לקומה ה-2 ונכנסתי לחדר שעליו היה שלט שכתוב בו 'חדר תאטרון'. בכיתה עמדה מורה שחייכה אליי חיוך חביב.
התיישבתי ליד מישהי שהייתה בהחלט נראית טוב מאוד. שערה בצבע שחור פחם ותלתליה מקפצים על גבה, עיניה ירוקות והיא הייתה שזופה בגוון שחום. כן בהחלט בכזה יופי טרופי קשה להיתקל בבריטניה הקרירה. "היי" אמרתי לה בחיוך והיא חייכה בחזרה, "מה שמך?" הוספתי לשאול. "אנג'לינה אבל כולם קוראים לי אנג'ל, אפילו אני מעדיפה אותו", "ומה שמך?" היא מהרה להוסיף. "לואי טומלינסון" השבתי. " הו, הבחור מהסרטון" היא אמרה בנימה חצי צוחקת חצי מבוכה. "כן אז מסתבר שגם את ראית את זה" נאנחתי. "אני לא התכוונתי לצחוק עליך" היא מלמלה, "זה בסדר גם ככה בית ספר שלם צוחק לי בפנים" שוב נאנחתי. היא לטפה את כף ידי בנעימות לסמל שהיא כאן איתי, הודיתי לה על זה בעיניי.
"אתה נראה מוטרד" היא אמרה לאחר שבהתה בי כמספר דקות. החלטתי לספר לה ויהי מה, "הידידה שלי ואני רבנו בגלל שכנראה שאלתי אותה שאלה שחצתה את גבול הפרטיות שלה ואז היא שפכה עליי מילקשייק בקפטריה. והחלק הכי גדול שאני גיליתי עליה משהו ואני לא יכול להוציא את זה מהראש עכשיו." היא שתקה לכמה רגעים ואז אמרה "אתה יודע זקנה אחת אמרה לי פעם במקום שחייתי בו 'לטעות זה חולשה אנושית אבל לסלוח זו מעלה אלוהית."' הנהנתי בראשי מסמן שקבלתי את דבריה, "משפט עמוק" הוספתי לאחר שתיקה.
"אתה יודע מה עוד אני חושבת?" היא שאלה אך מיד ענתה תשובה, "אני חושבת שאתה מדחיק משהו בליבך, תיתן ללב שלך לנווט מידי פעם ,זה לא יכול להזיק." היא אמרה וקרצה לי.
המורה החלה לדבר, היא אמרה שהשנה אנחנו 'ניגע' בכל הסוגים האפשריים בתחום התאטרון אבל כרגע היא תתמקד בסצנות של זוג שחקנים שזה ניתן ללמוד בכל מגמה או קורס כלשהו. היא אמרה שנתחלק לזוגות של בן ובת, אני ואנג'לינה סיכמנו שנהיה יחד כי בין כך לכך אף אחת לא תרצה להיות איתי. לאחר מכן המורה הסבירה שהטקסט פשוט ואין מגע בסצנה הזאת ולכן זהו רק טקסט שהמסר שלו מביע אהבה.
ואז זה הכה בי, הבנתי מה הלב שלי מדחיק, מה אני הדחקתי כל הזמן הזה. כל המחשבות שלי על זה שמשהו מושך בה אותי אליה, האכפתיות שלי אליה, הדאגה שלי אליה, הרצון לרגל אחריה ולהיות באזור שלה- זה מתוך אהבה.
