~בוקר~
העבודה שלי בביולוגיה להגשה מוכנה. כל הלילה עבדתי עליה וממש לא אכפת לי מזה שלואי יקבל בה אפס עגול ומאופס. כן זה לא בדיוק הנקמה שחולמים עליה אבל להסיר את לואי ממגישי העבודה היה הרעיון הכי טוב שלי כרגע.
~נק' מבט לואי~
אני יודע שאני מתנהג כמו ילד קטן אבל זאת אשמתה. הכנתי את העבודה לבד ,מניח שהיא לא תצרף אותי לרשימת המגישים ותיקח את הקרדיט לעצמה. למזלי ביום שעשינו את העבודה יחד העתקתי את מה שעשינו שיהיה עותק גם לי, אז רק נותר לי לסיים אותה אתמול.
הגעתי לכיתה בדיוק בצלצול, ראיתי את מדיסון יושבת על יד קת'רין שככל הנראה החלימה, מדיסון נעצה בי מבט ופנתה לדבר עם קת'רין. המורה לביולוגיה בקשה נציג שיאסוף את העבודות ויגיש לה ומדיסון התנדבה, זה מריח חשוד. כאשר הגיע תורי להביא למדיסון את העבודה התעכבתי מעט, לא כל כך סמכתי עליה. "מה קרה? היד שלך נדבקה לעבודה?" מדיסון סננה בעוקצנות לעברי. לא הגבתי וזה רק גרם לה להמשיך "אני רואה שגם הלשון נדבקה לך שם אה? תגיד לי איזה דבק זה שאני יקנה כי אני רואה שהוא ממש טוב", הגשתי לה בלית ברירה את העבודה והיא המשיכה.
ראיתי חיוך זדוני בקצוות פיה של כריסטי. מה היא קשורה עכשיו? בטח בגלל שתפסתי את מקומה ביום ההוא עכשיו היא שונאת אותי- נפלא.
מדיסון הגישה למורה את העבודות תוך כדי שהיא מסתכלת עליי ומביטה במבט ערמומי לעבר קת'רין, מה עובר עלייך מדיסון? המורה בדקה שכולם הגישו את העבודה ואז אמרה בטון נוקב "מר טומלינסון האם זה עוד אחד מהתעלולים שלך? למרות שהפעם הפתעת אותי שהבדיחה היא עליך." "המורה על מה את מדברת?" שאלתי בבלבול "אל תיתמם אתה זה שרשם על העבודה שלו לואי סטיופדסון לא אני" כל הכיתה פרצה בצחוק ושמעתי את צחוקה של מדיסון גובר על כולם. ברגע הזה הכל התבהר לי, מדיסון הזאת! לא ידעתי שיש בה צד כזה.
"שקט שקט!" צרחה המורה בקולה הרם ושיתקה את הכיתה כולה. חוץ מאת מדיסון שעדיין צחקקה. "ואתה" הצביעה לעברי "תיגש אליי בהפסקה". נאנחתי והנהנתי בראשי, מקבל עליי את הדין.
השיעור זחל לאיטו עד שצלצול המסמן להפסקה הדהד ברחבי בית הספר. נגשתי למורה בזמן שכל התלמידים יצאו מהכיתה. "אני יודעת" המורה אמרה, מצמצתי בחוזקה מנסה להבין מה היא רוצה. היא שמה לב שלא הבנתי מה רצונה אז היא פרטה. "אני יודעת שלא אתה זה שעשית את המעשה, אני יודעת שזאת מדיסון אבל המצב אצלם קשה ממה שזה נראה אז הייתי חייבת להפיל את האשמה עליך." היא סיימה כשהיא משפילה מעט את ראשה. איך היא יודעת על מדיסון? "חשבתי שאולי היא דברה איתך בזמן שעבדתם" היא הוסיפה. "לא, לא דברנו " אמרתי, ספק אם אני משקר, ספק אם אני דובר אמת. "בבקשה אל תספר לה על השיחה הזאת שנהלנו" היא אמרה , הנהנתי והלכתי משם.
הלכתי מבולבל לקפיטריה מה הקשר של המורה למדיסון? איך זה שהיא מודעת למה שעובר עליה ואני לא? נכון שאנחנו לא מכירים מלא זמן אבל אם לי היא לא ספרה אז למה למורה לביולוגיה כן?
בזמן שהרהרתי נתקלתי במדיסון. " אתה לא רואה לאן אתה הולך?" היא אמרה בטון כועס תוך כדי שהיא לוגמת מהמילקשייק שלה. והוסיפה לסנן "טוב לאיית את השם משפחה שלך אתה לא יודע אז אי אפשר לצפות שתראה לאן אתה הולך." "אני יודע שזאת את" אמרתי בטון נוקשה. "מתברר שאתה גאון" היא אמרה בציניות. "שבי אנחנו צריכים לדבר" אמרתי תוך כדי לוקח כריך ממגשי האוכל ומצביע על שולחן מרוחק. היא באה איתי לשולחן בחוסר חשק.
"מה אתה רוצה? תעשה את זה קצר", היא אמרה בעצבנות. "אני לא יודע מה יש לך אבל שתדעי שאם הנקמה שלך היא להגיש את העבודה לבד ולשנות את השם שלי לסטיופדסון זה נקמה מאוד מרובעת", אמרתי בטון עדיין נוקשה. "אני רוצה להבין אתה חושב שאני חנונית?" היא החלה לזעום, "כי זה לא מקובל עליי!" היא ממש צעקה את זה. פתאום השולחן המרוחק נהיה מוקד התעניינות וכולם הפנו את מבטם אלינו. היא קמה ולא התרגשתי מזה עד שהיא פתחה את מכסה הכוס של המילקשייק ושפכה אותו עליי. הנוזל הוורדרד נזל על כל שערי ופניי בזמן שאני מנסה לעכל את מה שקרה בשניות אלו. "אתה עדיין בטוח שאני חנונית ולא אתה?" היא שאלה בארסיות והלכה משם, נהנית מזה שברגעים אלה כולם צלמו את המקרה שהתחולל עכשיו.
