נ.מ נתנאל
עבר עוד חודש מאז המקרה, ואפשר להגיד דבר אחד הזיכרונות האלה ממש עקשניים, אני זוכר את זה כל הזמן ואני חושב על זה כל הזמן המוות הזה הוא לא משחרר אותי, התחלתי לחשוב אם אני אשם שלא הצלחתי להציל אותה כי הייתי יכול לקחת אותה למחנה, והבנתי שנשאר לי לעשות דבר אחד לעשות, ללכת לדבר עם כירון
*מעבר זמן לאחר השיחה*
יצאתי מהבית הגדול הוא פשוט אמר שזה עניין של זמן, ועכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב ושמח ומאושר מחיי? לא פשוט לא, החלטתי ללכת לישון כי זה הדבר הכי טוב לעשות,
קמתי אני הייתי בתוך המחנה ושמתי לב שמפלצת מניחה אבן ליד העץ שעל הגבעה, התחלתי לרוץ אליו ונפלתי היה לי ברגליים שרשראות שהחזיקו אותי, תוך רגע אחד פיצוף ענקי הרס את העץ וכל המגן של המחנה התפורר, מפלצות נכנסו למחנה במהירות וחצויים התקדמתו לקרב, "היית אמור לעצור את זה!" שמעתי צעקות "שלחנו אותך לחינם?!" שמעתי עוד צעקות וראיתי מפלצת הורגת אותי, התעוררתי בצעקה בביתן פוסידון הייתי שטוף זיעה והייתי לחוץ, התארגנתי הכי מהר שיכולתי ורצתי לכירון להסביר לו את החלום, אבל כירון לא היה לבד היה שם קבוצה של אנשים, "גם אתה חלמת את זה?" שאלו השלושה ילדים שעמדו שם, הנהנתי "אני מאוד מצטער אבל רק השלושה שפה יוצאים" כירון אמר לי "אבל-" כירון עצר אותי "אני אמרתי משהו וזה מה שיקרה" הוא הלך משם וגם השלושה ילדים, הייתי כל כך עצבני שנתתי בעיטה לקיר שהיה שם והיה בו סדק קטן "אופס" רצתי משם לביתן להכין תיק, ואתם בטח שואלים למה לי להכין תיק? כי אני יצא בכל זאת, יצאתי מביתן פוסידון עם התיק שלי ועם החרב והתקדמתי ליער למצוא טרמפ
_________________________________________
אז אמממ היייייי,
פרק וזה,
אין לי מה להגיד
אני אשמח לכוכב והכול;-;
אז עד לפעם הבאה
נתי (חיחי נתי)
