אפוקליפסת האלפקות

פרק 4

תזכירו לי לא להקשיב לרון.
גם אם הוא מצטט את ניקי מינאז'.
האידיוט הזה, הוא כל כך, כל כך, כל כך, כל כך, אידיוט.
אנחנו היינו בים.
עד כה הכל טוב.
לא היו אלפקות בשום מקום.
אם הייתי בן אדם נורמלי, הייתי חושדת, אבל אני איב- אם הייתי בן אדם נורמלי לא הייתי איב. כל הקיום שלי היה מבוסס על שקר, כי, כמובן, אני פאקינג איב.
בכל מקרה, נחזור לטמטום של רון.
האידיוט הקטן, האימבציל, הכסיל, המטומטם, האוויל, הטיפש, הסתום, המניאק, הפוץ הג'נטלמני, התחיל לצעוק 'אלפקות אלרגיות למוות' ברחבי החוף הדבילי.
והאלפקות, המטומטמות, הרצחניות, הכסילות, הטיפשות, הפאקינג רצחניות (כן, שוב) שמעו אותו ושלוש מהן הגיעו לחוף, אחת תקפה ואכלה את הצמיד של אן- במזל לא את היד שלה.
האלפקה נחנקה מהחרוזים הצבעוניים, ירקה אותם על האלפקה שהייתה איתה, הם פגעו לה בעין, האלפקה השנייה- נקרא לה מלווין- מעדה על האלפקה השלישית, ושלושתן נפלו ארצה, בערימה, כשמלווין תקועה למעלה כמו דגל אלפקי במיוחד. (ה.כ. אני מאשימה את השעות ואת הנורופן)
"רוצו!" צעק רון.
"לא!" מחיתי, "אנחנו לא מקשיבים לך יותר"
"אז מה את רוצה לעשות?" שאל שלומקה, מנסה לפייס אותנו
"לרוץ!" אני צועקת כשמלווין מנסה לרדת מהערימה.
אז אנחנו רצים. שוב.
היום אני רצתי יותר פעמים מכל הפעמים שרצתי בחיי ביחד.
המשפט הזה הגיוני?
לא יודעת
תנסו להבין חבורה של אימבצילים כסילים טיפשים.
אבל רצתי הרבה היום. יותר מדי. הרבה יותר מדי.
אחרי היום אני אהיה יותר רכה ועדינה (ובכושר) מההיא בפרסומת של הפדים.
סעמק אני עייפה
אני ממש רוצה לישון
כאילו, ממש
אני סוטה מהנושא, איפה הייתי?
אה, כן- אנחנו רצים ובורחים ממלווין.
מלווין רודפת אחרינו, ובדיוק כשאני חושבת שהצלחנו להתחמק- היא תופסת בשיער שלי.
כן, קראתם נכון, מלווין האלפקה נגסה בשיערי ונטעה אותי במקום.
אני מנסה להשתחרר כי זה מה שכל בן אדם שפוי היה עושה, אבל לאאאאאאאאא, מלווין לא נותנת לי ללכת.
אני מסתכלת על המטומטמים שבוהים בי. אבא שלי, ההומלס השכונתי החביב, אחותי הפרחה, אחי המטומטם, והחבר הכי טוב שלי. והם סתם עומדים שם, ובוהים בי!
בושה שכזו. (ה.כ. מאשימה את השעות)
בכל מקרה, מלווין מושכת בשיערי וגוררת אותו אל עבר סמטה בקרבת מקום.
"מלווין!" אני צועקת "תעזבי אותי בשקט!"
וזה מה שהיא עושה.
מלווין עוזבת אותי, ואז הולכת אל עבר קיר הסמטה, מלקקת אותו, והקיר מתחיל לרעוד.
"הולי שיט" אני אומרת, "אנחנו בסמטת דיאגון?"
מלווין מסתובבת אליי, ומגלגלת את עיניה. חצופה! (ה.כ. למה אני מאנישה אלפקה לעזאזל)
האבנים מתחילות לזוז, ומגלות פתח- מן דלת שמאוד מזכירה לי את הפתח לסמטת דיאגון- שמוביל אל בר קטן.
הבר מלא ילדים בגילי.
ילדים מאחורי הבר- מכינים משקאות, ילדים יושבים על יד הבר על כיסאות גבוהים, ילדים יושבים עם ילדים ליד שולחנות, ילדים ממלצרים, ילדים מבשלים במטבח מאחורה.
מלווין דוחפת אותי בעדינות דרך הפתח, ואני שומעת צליל ״פופ!״ (ה.כ. נחשו מה השעה) ומלווין האלפקה נעלמת, ובמקומה מופיעה מלווין הבחורה. מלווין הבחורה המאוד מאוד יפה.
עם השיער הג'ינג'י כהה ארוך, האייליינר, הג'ינס השחור, הגופיה הלבנה המלוכלכת ונעלי הד״ר מרטינס השחורות היא נראית כמו דמות ראשית מסדרה של נטפליקס, שהולכת להציל את העולם ולתפוס רוצחים סדרתיים. קצת כמו בטי קופר, אבל ביותר יפה. הרבה יותר.
״מלווין״ אני אומרת במבטא הניו יורקי שלי, ״את כוסונית״. 

———————
הפרק קצר מידי לטעמי, ומטומטם מידי, אבל נו טוב, אתם תשרדו
אני עייפה