אפוקליפסת האלפקות

פרולוג

וול, בגלל שזה הסיפור הראשון שלי שמתרחש (מתחרש זו מילה מוזרה דפאק) בישראל, קחו שירים ישראלים (ישנים כי אממ שירים ישנים זה טוב)
—-
תהנו ✨🍅
———————————-
זה התחיל כמו כל יום שישי, אתם יודעים?

אף אחד לא ציפה שאלפקה תהרוג את המורה לספרות.

הו, רגע, אולי כדאי שאני אתחיל מההתחלה?

הצעקות הנוראיות של אמא שלי העירו אותי בבוקר.

״איוון!״ היא צעקה מהמטבח, ואני (בפעם המיליון) גנחתי לתוך הכרית ״קוראים לי איב״ וגררתי את רגליי אל חדר המקלחת כדי לצחצח שיניים. מי המטומטם שמתקלח בבוקר? זה מבזבז שעות שינה יקרות.

במיוחד אם קראת עד שלוש וחצי בלילה. אני רואה את המבטים השופטים שלכם, תסתמו את הפה.

בכל מקרה, עמדתי מול המראה, מכינה את עצמי נפשית להמשך היום.

מי המטומטם שהחליט שאנחנו צריכים ללמוד בימי שישי? זה יום כל כך מיותר.

לומדים חמש שעות וחוזרים הביתה. וזהו. אני יכולתי לישון עוד חמש שעות במקום ללכת למקום שמנוון לי את המוח במקום ללמד אותי משהו.

פלטתי אנחה מיוסרת (אני יודעת, אני מגזימה, אבל קשה לי. זה קשה. ) וגררתי את עצמי חזרה לחדר, הוצאתי אקראית ג'ינס שחור וחולצה שחורה, גרבתי גרביים, נעלתי את נעלי הספורט שלי, לקחתי את המסכה, דחפתי אותה לתיק, וקיוויתי שאמא כבר לקחה את אן ודניאל לבית הספר שלהם כדי שאני לא אצטרך לקחת אותם בעצמי (ולאחר לכיתה שלי), אבל כמובן שאני מוצאת את שני האחים הקטנים והמעצבנים שלי יושבים להם ואוכלים קורנפלקס.

אמא שלי מחייכת חיוך עליז מידי ואבא שלי מרים את כוס הקפה שלו לכיווני כאומר ״בוקר טוב, ברוכה הבאה לעוד יום נוראי בו את תצטרכי לשרוד את טמטומם של ילדיי כיתתך בזמן שאני אשב בבית ולא אעשה כלום בגלל שאני עובד עכשיו מהבית״ או שזה היה רק ״בוקר טוב״.  לא יודעת, לא אכפת לי.

אני מחייכת אל שניהם חיוך עייף, כי, בכל זאת, הם אלה שקונים לי את הספרים שלי- להם אני זקוקה כדי לחיות.

אני מציצה בשעון ומגלה שאין לי מספיק זמן לאכול. אני לוקחת את הכסף שמונח על השולחן כדי שיהיה לי מה לאכול היום. אל תגלו לה, אבל האוכל בקפיטריה יותר טעים מהאוכל של אמא שלי.

אני מסמנת לתאומים בעזרת ראשי לצאת, ואני מתפללת לאיזשהו אלוהים (לא באמת אכפת לי איזה. אם קיים אלוהים כלשהו, אני מתפללת אליו) שהם לא ישפכו את החלב על הבגדים שלהם.

כנראה שאין אלוהים (או שהוא פשוט עסוק מידי) כי אן שופכת את הקורנפלקס שלה על עצמה, ועכשיו אני אצטרך לחכות עד שהיא תחליט מה ללבוש. למה לילדה בת 7 לוקח יותר זמן להתלבש ממה שלי לוקח? ואני בת 14, אני אמורה להיות הנערה המתבגרת ש״אין לה מה ללבוש״. לא היא.