אפוקליפסת האלפקות

פרק 2

(ה.כ. הפרק מוקדש לקנדי CandyFangirl_

אז אנחנו רצים.
ורצים ורצים ורצים.
ומתחבאים.
יש כל כך הרבה אלפקות ברחובות.
אז אנחנו רצים ומתחבאים, ואז שוב רצים.
כשאנחנו מגיעים לבית הספר של האחים שלי, אנחנו מוצאים את המקום שומם.
אין פה אלפקות, אבל גם אין אנשים.
"לעזאזל" אני רוטנת ופותחת את השער, שמחליט לחרוק.
זה כאילו שהעולם פאקינג רוצה שאלפקות ירצחו אותנו.
בכל מקרה, אנחנו נכנסים לבית הספר, ואני מובילה את רון לכיתות שלהם.
אנחנו נכנסים לכיתה של דניאל, והללויה! הנה אנשים. בלי דם. ובלי אלפקות.
לאן נעלמו האלפקות?
הם לומדים כרגיל.
כאילו, הם לומדים איך לקרוא, אבל אצלם זה כרגיל.
דניאל רואה אותי ומחייך, ואני מחייכת בחזרה, ורק אז אני קולטת שאנחנו עומדים באמצע הכיתה שלהם ובטח נראים כמו שני משוגעים או משהו.
המורה של דניאל מכחכחת בגרונה, ואני הופכת מאוד מודעת לעובדה הזו- שאנחנו נראים כמו שני משוגעים.
(ה.כ. כמו איזה שני משוגעיםםם, בחוף, משהו משהו משהו איך הולך השיר הזה)
אני מושכת את הפוץ הג'נטלמני מהדלת המתכתית, יוצאת החוצה וסוגרת אותה.
אופס, חזרתי לקרוא לו הפוץ הג'נטלמני. לא נורא.
"איפה האלפקות?" רון לוחש
"לא יודעת. אולי הן אלרגיות לילדים קטנים?" אני מגחכת
"אז מה עושים עכשיו?" הפוץ הג'נטלמני האדיוט מאוד אומר לי
"תגיד לי אתה- אתה זה שגרם לנו לצאת מהכיתה ולהתרוצץ ברחבי העיר"
אין למטומטם מה להגיד, ואנחנו יושבים על הרצפה ליד הדלת עד שהצלצול נשמע מהרמקולים ברחבי בית הספר הקטן, וכל שלוש מאות ומשהו הילדים ועוד עשרים ומשהו מורים יוצאים לחצר.
עד מהרה אני רואה את דניאל מושך את אן ביד עטויה צמידי הפלסטיק שלה, וכשהיא רואה אותנו היא מחייכת ורצה, ואני נעמדת בזמן כדי לתפוס אותה ולחבק אותה.
ואני לא עוזבת.
ואז גם דניאל מצטרף לחיבוק, ואני לא עוזבת אותם.
אני אמנם שונאת את שניהם עד עמקי נשמתי השחורה, אבל אני לא רוצה שאלפקה משוגעת תאכל אותם כמו שאני אוכלת צ'יזבורגר.
"מה אתם עושים פה?" אן לוחשת לי באוזן
אני פותחת את פי כדי לענות לה, אבל בדיוק באותו הזמן אני שומעת צרחה. צרחות.
"אלפקות" אני רוטנת, ומרימה את אן.
רון עושה כמוני ומרים את דניאל, ואנחנו בורחים על נפשנו.
זה לא הרואי כל כך, אבל אין מה לעשות.
זה הטבע האנושי, אתם יודעים?
אנוכיות. לדאוג קודם כל לעצמך. לדאוג קודם כל לקרובים אליך. זה הטבע האנושי.
כמובן, אני לא מכלילה, יש אנשים לא אנוכיים. סופרמנים.
אבל הרוב אנוכיים. כמוני!
אני אנוכית, ואני יודעת את זה.
אני תמיד אבחר בקרובים אליי לפני אנשים שאני לא מכירה.
תמיד.
ואם זה מה שגורם לי להיות אנוכית, אני אהיה אנוכית ואני אתגאה בזה, תודה ויום טוב.
ועכשיו, איפה היינו?
אה, כן.
אנחנו רצים כשאן בידיים שלי ודניאל בשל רון, ואנחנו לא עוצרים עד שאנחנו מגיעים לבית של רון.
למה לבית של רון, אתם שואלים?
טוב, קודם כל, שני ההורים שלו בעבודה.
והבית שלו קרוב יותר.
וכשאני נכנסת אחרי רון, כל כך קשה לי לשאוף אוויר עד שבהתחלה אני לא שמה לב להומלס שיושב על הספה הלבנה.
טוב, הוא נראה כמו הומלס, עם החולצה המוכתמת והג׳ינס הקרועים, עם השיעור המבולגן, עם הפנים המלוכלכות. כל דבר בו צועק ״היי! אני הומלס!״
בכל מקרה, האיש מתרומם, ואני מגלה שהוא בערך בגובה שלי- קצת יותר גבוה, מה שאומר שהוא בערך מטר שבעים. זה חשוב לסיפור, תסתמו. (ה.כ. שמתי לב שאיב ממש דומה לי, אז הנה פיתרון- אני מטר וחצי, איב כמעט מטר שבעים. זה פותר את הבעיה, לא?)
הוא צולע לכיווננו, ואן נצמדת אליי.
אני מסתכלת על רון.
רון מסתכל עליי.
אני מסתכלת על רון.
רון מסתכל עליי.
אני מסתכלת על רון.
רון מסתכל עליי.
אז מסתבר שלאף אחד מאיתנו אין שמץ של מושג מי זה האיש הזה שנראה כמו הומלס.
האיש־האולי־הומלס־ואולי־הוא־סתם־מלוכלך מתקדם אלינו, ומושיט לרון את ידו הימנית.
״אני שלומקה״ הוא מחייך, ואני מבחינה בשיניים רקובות.
״היי שלומקה״ ארבעתנו (אן, דניאל, רון ואני, אם אתם לא מצליחים לעקוב) אומרים ביחד.
״שלום!״ הוא צוהל ״ומי אתם?״
(ה.כ. אין לי כיוון לעלילה, אז הנה שלומקה)
—————-
מדהים שאני ממשיכה להעלות בצורה סדירה
באמת שזה מדהים
לא ציפיתי
—-
אגב, אני אשמח לשמוע את דעתכם/הצעות לשיפור/כל שיט רנדומלי שבאלכם להגיד על הדבר הזה (לא יודעת איך להגדיר את מה שהולך פה)
ואם באלכם סתם להגיד דברים רנדומליים דברו איתי באינסטגרם או משהו
אני בנאדם משועמם ✨🍅