אפוקליפסת האלפקות

פרק 1

לא יודעת מה איתכם, אם תשאלו אותי- זו הפרסומת הכי טובה שקיימת.
————————-
ואני חשבתי ש2020 לא יכולה להיות מוזרה יותר.
נו טוב, לפחות אני לא אכשל במבחן בספרות!
מצד שני, אלפקה כרגע נגסה בצוואר של המורה לספרות ואני די בטוחה שהיא הרגה אותה.
אלפקה!
פרץ הדם שהתפרץ מהצוואר של המורה מה שמה היה כל כך חזק שהוא הגיע לאמצע הכיתה.
כן, די בטוחה שהיא מתה.
התחילה פאניקה בכיתה.
תלמידים שלא טרחתי ללמוד את שמם דוחפים אחד את השני כדי להגיע אל הדלת, שתי בנות שאף פעם לא דיברתי איתן יושבות בפינה המרוחקת של הכיתה ובוכות, מחבקות אחת את השנייה, חבורה של שישה ילדים שכל הזמן מציקים לי מצלמים את הגופה של המורה (די בטוחה שזו גופה) בלי פאקינג בושה, ואת הפה נוטף הדם של האלפקה, ורק רון ואני עומדים בסוף הכיתה, ולא עושים כלום.
אני לא יודעת מה עובר בראש של רון עכשיו, אבל אני די בטוחה שאני יודעת מה עובר בשלי- תיאוריות קונספירציה. והרבה.
רון נוגע בידי, וכשאני מסתכלת עליו הוא מסמן בראשו אל עבר גופת המורה השרועה על הרצפה.
שיט.
שכחו מזה, זו לא גופה.
האצבעות שלה זזו!
זה לא הרבה, אבל זה אומר שהיא לא מתה.
ועכשיו אני בטוחה שאני יודעת מה עובר בראש של רון.
פוץ ג'נטלמני שכמותו, הוא רוצה להציל את המורה!
אבל, ״אתה לא יכול להגיע לשם מנחם, האלפקה תאכל גם אותך״
הוא מסתכל עליי, ולדביל יש תכנית.
״אני פשוט אתפוס לה את היד, וארוץ אל מחוץ לכיתה, מישהו כבר יעזור בחוץ״
״רון, חמוד, אני יודעת שאתה רוצה להיות סופרמן, אבל אם תעשה את זה אתה יכול לפגוע בה יותר משהיא כבר פגועה, וחוץ מזה- אתה לא יודע מה קורה בחוץ. איך לעזאזל האלפקה המשוגעת הגיעה לפה?״
״סעמק״ הוא אומר, אבל אחרי רגע הוא מתחיל לרוץ אל קדמת הכיתה.
״רון!״ אני צורחת, וכמו מטומטמת רצה אחריו.
מה אני עושה עם החיים שלי?
רון תופס בפרקי ידיה, ואני בקרסוליה, ואנחנו רצים אל הדלת.
וברור שהאלפקה רצה אחרינו, לקחנו את האוכל שלה.
אם מישהו היה לוקח לי את ההמבורגר הייתי עושה את אותו הדבר.
כשאנחנו כבר בחוץ אנחנו מגלים תוהו ובוהו.
אני לא יודעת למה ציפיתי, אבל אני די בטוחה שלא ציפיתי לעירמה של מורים ותלמידים גוססים ואלפקות שמסתובבות לידם.
"היינו צריכים להישאר בכיתה" אני מציינת תוך כדי ריצה
אבל הפוץ הג'נטלמני לא מסכים "אם היינו נשארים לא היינו יודעים מה קורה בחוץ"
"אני חושבת שהיה עדיף אם לא היינו יודעים מה קורה בחוץ" אני אומרת, מתנשפת, אחרי שרון נעל את דלת השירותים מאחוריו.
הפוץ הג'נטלמני מגלגל את עיניו ומסמן לי להוריד את המורה לספרות לרצפה.
"היא עוד חיה?" אני שואלת
"אין לי שמץ של מושג" הפוץ הג'נטלמני המאוד מטומטם אומר
"אז תבדוק מנחם! תבדוק!" אני צועקת עליו
"אני לא יודע איך!" הוא צועק בחזרה
"אז אנחנו תקועים עם גופה שהיא אולי לא גופה בתוך שירותים, כשבחוץ יש חבורה של אלפקות רצחניות?"
"בדיוק" הפוץ הג'נטלמני אומר
"לך תזדיין"
"מה עושים עכשיו?" הפוץ הג'נט- עזבו זה ארוך מדי, אין לי כח.
"מתקשרים למשטרה?" אני שואלת
"אין לנו טלפונים, אנחנו היינו אמורים להיות במבחן עכשיו"
אני מחייכת ומוציאה את הטלפון מהכיס האחורי של הג'ינס שלי ומנופפת בו מול הפרצוף של רון
"איך את-" הוא מתחיל אבל אני לא נותנת לו הזדמנות לסיים את המשפט, "איחרתי לשיעור, המורה המטומטמת שכחה לקחת לי את הטלפון" אני מגחכת, ומקלידה 100.
אחרי מספר צלצולים הטלפון מתנתק.
"לעזאזל" אני רוטנת, ומרימה את הראש כדי להסתכל על רון "אין קליטה"
"אז מה עושים?" הוא שואל.
אני חושבת רגע, מסתכלת על המורה שאני בטוחה ב 98% שמתה מזמן, מסתכלת על רון, ואומרת "אנחנו עוזבים אותה פה, ודופקים ספרינט לבית ספר של האחים שלי"
הוא מתחיל להגיד משהו, אבל אני קוטעת אותו. "תחשוב רגע. מה עדיף? להישאר פה עם גופה, או ללכת לבדוק אם האחים הקטנים שלי בסדר?"
הוא לא עונה, ורק פותח את חלון השירותים. "צריכה עזרה?" הוא שואל, ואני מחייכת אליו ומטפסת אל אדן החלון. "לא" אני אומרת כשאני כבר מחוץ למבנה "ואתה?"

————————————
בוקר טוב בלי הטוב לכם
עדיין לא קמתי מהמיטה
התעוררתי לפני עשר דקות, קראתי שני פרקים של פאנפיק דרארי מדהים, ואז נזכרתי שהיום יום רביעי ואני צריכה להעלות פרק.
אין לי כח לקום
לא נורא, לא צריך לקום. אוי אני אוהבת את החופש.
אני עדיין במחסום כתיבה אם זה מעניין אתכם :/
אבל לפחות יצאתי מהמחסום קריאה שלי