ערמומית כשועל

1

עוד קומה אחת ואני שם...
רק עוד 89 מדרגות לסוף!..
הסוף של הכול, או אולי ההתחלה.
ו... ו.... הינה....פוווו ו...
הגעתי. הקומה העליונה.!.!.!.
תמיד יש פה ריח של חופש,
ריח של חדש, של שוני של רעננות,
של התחלות ואולי לפעמים גם של הסוף, אבל רק לפעמים כשממש נמאס מהכול.
הקומה העליונה היא בסך הכול חדר אחד קטן סך הכול, כול עולמי!
ציוצים של ציפורים מעירה אותי ממחשבותי ואני נכנסת בעזרת המפטח שתמיד נמצא בכיסי, רק לי יש אותו ורק אני נכנסת לכאן טוב אולי עוד מישהו אחד...אני מתקדמת לעבר החלון הגדול שבולט בחדר. מקרין אליו אור שתמיד עטף ועודד אותי ומסתכלת על הנוף.
נושמת את האוויר הנקי שמקבל רק מי שמעל כולם, רק מי שמודע לחדר, ורק לאמיצים שמעיזים להיכנס לחדר הקטן בקומה העליונה.
גם אני פחדתי בהתחלה מהסיפורים, הקולות, והמדרגות.
אבל יום אחד העזתי לא לקום בבוקר. כי הראש הלם לי, העזתי לא לומר לאומנת שלנו שאני אוהבת אותה כשהיא נכנסה לארון בו אני ישנה, (אבל אני באמת לא אוהבת אותה, אף אחד לא אוהב) אז נשלחתי לנקות את המקום ואי אפשר לומר לא כשהאומנת מחליטה! זה כמו לנסות להזיז הר!
אז עם הכלים (כלי נקיון) עליתי 189 מדרגות הרגשתי שכול מדרגה לוקחת אחוז מחיי והרי יש 100 אחוז לכול דבר אז הרגשתי שכבר לוקחים לי הכול עליתי ועליתי עד שהגעתי.
ניצבה לפני דלת חומה מעופשת מעט מקולפת עם ידיך אשר לא מזמנת פתיחה
היה לה צורה של חתול עם פה פתוח...
פתחתי עם ידיים רועדות וחיכיתי לגרוע מכול לשד שיצעק שמפריעים למנוחתו ויבלעה אותי בעודי חייה
או מכשפה שתגיד שחיכתה לי ותהפוך אותי לצפרדע
או ששלד יונך על הריצפה
או חתול ענק מימדים שילקק אותי למוות
להפתעתי לא היה כלום בחדר שום שד או מחשפה או חתול ענק נכנסתי והתחלתי לנקות לאחר שצילמתי את החדר (אגב גם את המצלמה הענקית סחבתי 189 מדרגות!!)
האומנת הפחדנית לא הסכימה לעלות איתי ולפקח כנראה כיוותה שהשמועות נכונות ושלא אחזור כי כשירדתי היתה הבעת אכזבה על פניה
"פחדנית" סיננתי בין שפתי "מה אמרת?" היא הסתובבה ושאלה
"אמרתי תודה לאל שזה נגמר"
"כן בטח בטח והמפטח?" שאלה. "אם... אני... התעצבנתי וזרקתי אותו מהחלון". עניתי מסמיקה
"מההה?!!?" היא שאלה בפנים אדומות.
" מה את רוצה את שולחת אותי לנקות מקום מפחיד אני לא אתעצבן??"
שאלתי בזלזול
"את הולכת לבלות את כול אחר הצהוריים בלחפש אחריו". היא צעקה לעברי והמשיכה להתקדם בעודי אחריה עם הכלים והמצלמה היא המשיכה לבלבל במוח ולא להסתכל ולשאול לעזרה...
הינחתי את הכלים במקומם הראוי והתיישבתי על האדמה
הסתכלי לשמיים מחפשת צורות של עננים ובו זמנית חיטטתי בכיס והוצאתי מפטח.. כן אותו מפטח של החדר העליון וחיוך ממזרי התפשט על שפתיי "כן זה הולך להיות המקום הסודי שלי מהיום" החלטתי בייני לבין עצמי!
"איזה מקום?" הילד שמאחורי שאל והבהיל אותי קפצתי וכמעט הפלתי את המפטח אבל רק כמטע
"ולמה הוא סודי, ולמה הוא שלך? לא תחלקי אותו איתי?"
"לואי??" שאלתי