ערמומית כשועל

2

ככה היכרתי את לואי החבר הכי טוב שלי. הסיבה היחידה, שבגללה אני לא קופצת מחלון החדר בקומה העליונה ומסיימת את חיי.
כי כבר ככה אף אחד לא באה אלי, לא מבקר, לא שולח מכתבים, אין לי לאן ללכת בחגים.
המשפחה שלי מתה בתאונת דרכים, ורק אני נשארתי. תינוקת קטנה שמוחבאת בסמיכות ובחיבוק חזק של אמא, לא נפגעתי משום דבר כי אמא שלי הגנה עלי ומתה.
ומעולם לא יכולתי להודות לה על זה.
נשאר לי מההורים רק שרשרת שמצאו עלי בעלת שלושה כוכבים. ועל כול כוכב רשום אות אחת.
בכוכב הגדול כתובה האות ט'
בכוכב הביינוני כתובה האות ר'
ובכוכב הקטן כתובה האות מ'.
אני חושבת שהגדול זה אבא שלי הבינוני זה אמא שלי והקטן זה אני בטוח. כי הרי השם שלי באמת מתחיל ב מ'!
דפיקות על הדלת העירו אותי ממחשבותי.
מאוד נלחצתי
הרי הדפיקות האלה לו נשמעות לי כמו הססמא
שלי נלחצתי מאוד. אני לא אמורה להיות פה, אסור לאף אחד להיכנס לחדר בקומה העליונה. מי שמתגלה נענש עונש מגהנום, ואפילו יעבירו אותו למקום אחר.
ככה ינתקו אותו מיחבריו!!
התקתוקים המשיכו ונשמעו דחופים יותר ויותר וכך הלחיצו יותר ויותר, לא ידעתי מה לעשות אין, לאן לברוח, אין איפה להסתתר, ניגשתי אל הדלת לפכות לנסות לשמוע במי מדובר ולא נשמע קול של איש רק תקתוקים. בידיים רעדות ובראש מלא מחשבות ותירוצים פתחתי בקושי את הדלת וראיתי את לואי. נשפתי לרווחה והיכנסתי אותו מהר.
"תגיד אתה דפוק?? הלב נפל לי לתחתונים!!"
"כמעט והתעלפתי למה לא תיקתקטה את הסיסמא?" שאלתי אותו זעופה
"שחכתי זה ממש ארוך ומתיש, וחוץ מזה אני לא חושב שצריך סיסמא אף אחד לא עולה לפה" הוא ענה קצת בזילזול שממש עיצבנה אותי
"ואני גם לא אוהב את זה שרק לך יש מפטח למה לי אין גם??"
לואי גדול ממני בשנה שערו חום בהיר מאוד ועיניו בצבע דבש עם טיפה ירוק זית גופו רזה וגבוה לגילו... סך הכול נאה!
"כבר היסברתי לך אין עוד מפטח, זה היחיד.
גברת רוי חושבת שאני עדיין מחפשת אותו ועבר מאז 3 חודשים. היא לא תשחרר מהמפטח הזה לעולם!" אמרתי בעודי נאנחת
"וחוץ מזה זה המקום שלי אתה רק מתארח בנדיבות רבה". אמרתי מצחקקת.
'מתוקה אני כבר לו תייר אני אזרח וותיק!!"
ושתינו צחקנו
"חוץ מזה מה את עושה פה?" הוא תמהה
"אני...אני...אני רציתי...רצ..יתי ל...."
"את רצית לברוח נכון??"
הוא שאל בנימה קצת פגועה
"בלעדי נכון??"
אני משפילה את ראשי ומסמיקה
הוא צודק זה לא יפה לא הייתי צריכה לעשות את זה
אבל אנחנו ניסינו כבר במשך חודשיים לברוח וזה לא הצליחה בגלל לואי הוא תמיד פיקשש איפה שהוא וזה דפק הכול אז באמת אחרי חודשיים של סבלנות ניסיתי לבד אבל לואי הזכיר לי כמה אני לא יוכל בלעדיו
"אמ' אמ' את שומעת אותי"
"מהה??"
"אני כועס עליך ואת חולמת??"
"נו דבר אני שומעת"
"לא חשוב"
"טוב"
"אז על מה חשבת?"
"מה?" שאלתי מבולבלת ממתי הוא מתעניין במחשבות שלי
"איך נצאה מפה?" הוא שאל משועמם והרים גבה
התקדמתי לחלון והוצאתי מהתיק חבל ארוך
ש וואלה אין לי מושג אין הצלחתי להכניס אותו לתיק פנס בקבוק מים שימורים של תירס
וכמה חולצות
"אז ככה אני קושרת את החוט אל העמוד שיש שם בפינת החדר ואת הצד השני אלי ומשלשלת את עצמי למטה אחרכך אתה יכול לעשות את זה גם נחכה למטה עד שיחשיך ונברח החוצה!!
גם ככה אף אחד לא שם לב אלינו בימי שבת"
"אולי אני גם יארוז תיק?" הוא שאל
"אין זמן אבל אם תספיק בתוך 2 דקות אולי נספיק"
"אני כבר לא פה" הוא צעק כשהוא יורד במדרגות מהר מאוד.
בזמן שאני מחכה לו אני קושרת את החבל במעקה ועלי והוא באמת מופיע אחרי 2 דקות עם תיק שנראה כאילו עומד להתפוצץ
"יאלה תעזור לי לרדת" אני פוקדת והוא מוריד אותי
"שמנההה" הוא נאנך בכבדות ואני מוציאה לו לשון
אני חולה עליו, לולא הוא לא הייתי פה, לא הייתי מצליחה לחייך, או לחיות בכמעט שלווה,(**)
איך רציתי לעזוב אותו ככה?? אני מאשימה את עצמי, הגעתי למטה ושיחררתי ממני את החבל.
כתבתי מכתב קשרתי לחבל ומשכתי פעמיים לסימן. החבל עלה ואחרי שניה ראיתי את לואי יוצא לאט לאט יורד עד שהגיע למטה
"קראתה את המכתב?" שאלתי בעצבנות כי הייתי ממש לחוצה "כן ימשוגעת את באמת רוצה לעשות את זה?"
"כן!" עניתי בהחלטיות
"ככה גם לא ישימו לב שברחנו כי אהיו עסוקים בשרפה גם זה הכי הגיוני שדווקא שם תפרוץ שרפה "פתאומים"
וגם ככה נוכל לשרוף רעיות
וגם ככה רציתי לשרוף את המקום מאז שהגעתי לבית יתומים הזה". אני מצתמררת בגועל.
"וואו תזכירי לי לא לעצבן אותך" לואי סינן בצחוק והתקדמנו משם.
לקחתי גפרור והיצטתי את החבל
התחלנו ללכת ברוגע כדי לא לתפוס צומת לב מיותר (התיקים המפוצצים לא עזרו לנו)
הינה השער הראשי הוא נעול אבל לי יש מפטח
כן זה אותו מפטח של החדר בקומה העליונה
(או בקצור חב"ה) הגענו לשער בריצה קלה
זהוא זה עוד כמה רגעים ואני חופשיה חשבתי מלאת רגש
"תתכונן לרוץ את החיים שלך אמרתי" בדיוק וכוננות
"אל החיים שלי" הוא תיקן ברגש וקרצתי אליו.
(**)- האומנת שונאת אותי משום מה ומתעללת בי כול הזמן היא מתרצת סיבות להעניש אותי ולהרחיק אותי מהחברה
היא אירגנה לי חדר לבד! יותר ארון שיש בו מקום רק למיתה היא לא מסכימה לי לצאת מ8 בערב ולפעמים נועלת אותי ככה זה מאז שאני זוכרת את עצמי