ערמומית כשועל

3

הכנסתי את המפטח למנעול ו....
לא קרא שום דבר. המנעול לא נפתח המשכתי לשחק עם המפטח במנעול בלחץ נוראי
לפתעה הגיעה לנחירי ריח חריף של שרוף הסתובבתי לראות מה קורה ונבהלתי פרצה שרפת ענק!! לא רק החדר בקומה העליונה אלא גם חדר האוכל והמשרד עלו באש
והאמת שכצת כאב לי על הילדים האחרים שאותם חיבבתי
המפטח לא פותח את המנעול אני לא יודעת למה...
אוווף לעזעזל נגמר להיות ילדה טובה לקחתי בלטה והינחתתי על המנעול והוא נשבר
זה עשה רעש חזק ובטוח עורר את צומת ליבם של כמה אנשים
"עיצרוווווו. עיצרו מיד שמעתם" שמעתי צעקה מכול מוכר מוכר מאוד ומעצבן מאוד
זאת היתה האומנת! השטן הפרטי של חיי היא רצה אלינו עם מקל ארוך שנראה מכאיב מיהרתי לפתוח את המנעול פתחתי וזרקתי אותו לעברה (בתקווה שזה יעכב אותה) המנעול פגע לה בראש אבל היא לא הפסיקה לרוץ לעברנו
"בואי!" לואי תפס את ידי והתחלנו לרוץ. והיא אחרינו
לפטע, לואי נעצר ואני נתקלתי בו. הופיעו לפנינו שלושה רוכבי אופנועים. נאלצנו לעצור בשביל שלא ניתקל בהם
אחד מהם ירד מהאופנוע..הוא היה גבוהה מאוד, לבוש מכנסי ג'ינס שחורים, ומעיל שחור. הוא התקדם לעברנו במהירות. כמעט ורץ, לא היה לנו לאן לברוח. הוא תפס אותי בכתף בצורה ממש מכאיבה האחרים תפסו את לואי שנלחם בהם ללא הצלחה.
הם כנראה כאן כדי להחזיר אותנו לבית יתומים,
הם קשרו אותנו לאופנועים שלהם והתחלנו להתקדם בדרך חזרה הם רוכבים ואנחנו ברגל הולכים.
הגענו לבית יתומים השרפה כבר כובתה, הכול היה עשן ושחור.
גברת רוי עמדה בכניסה למשרד עם המקל הגדול ופנים סגולות מרוב כעס.
הם העמידו אותנו מולה ושמרו שלא נברח.
היא פתחה כמה פעמים את הפה בכדי לומר משהוא אבל עצרה כנראה לא היה מילים בפיה
פחדתי באמת פחדתי הצצתי אל לואי וראיתי שגם הוא רועד מעט הוא ניסה לשדר מבט ריק כמה שרק יכל אבל בפנים ידעתי שהוא מפחד בדיוק כמוני.
היא הסתכלה בנו עמוקות לעיניים ואחרי כמה דקות שהרגישו כמו נצח של סבל היא פנתה אל אותו בן אדם שתפס אותי ולחשה לו משהוא באוזן.
פחדתי מאוד. רעדתי! שמעו זאת בשיניי וראו זאת עלי כאבו לי הידיים והרגליים כן אני עדיין קשורה אני וליאו עם הידיים אחורה בצורה לא נוחה בכלל וחבל עם קוצים ששרט את ידי ואת רגלי
"אתם בכלל יודעים כמה הסתבכתם??" היא שאלה בזלזול
יכולתי להישבע שראיתי אותה מחייכת לשניה
אני מסתכל על ליאו והוא מסתכל עלי
הוא נתן לי מבט של הכול אהיה בסדר שהוא יגן עלי. עלנו...
"יש לכם מזל שאף ילד לא נפגע אחרת הייתם יושבים בכלא במדינה אחרת!!"
"אבל... יש לנו פה כלא שיתאים לכם" היא ניסתה להראות רצינות אבל לא הצליחה להתאפק מלחייך
היא סימנה בידיה והבחורים הורידו לינו את הקשרים.....
הם לקחו אותנו אל מאחורי המשרד .
ירדנו במדרגות של מרטף והגענו למקום שהרגיש מאוד לח, ראינו חדר ענק מימדים כמו איצטדיון. ושורות שורות של כלובים.
נחרדתי מהמראות האלה
רעדתי מאוד מפחד וגם מקור.
אני בדרך כלל לא כזאת אני חסרת פחד שום דבר לא מדאיג אותי או מלחיץ אותי! אבל הפעם באמת הרגשתי את הסוף!
הם דחפו אותי לכלוב שנראה כמו של ציפור אבל ענק עם מיטה מברזל ומזרון דק ודלי שכנראה אמור להיות השירותים גם את לואי הם הכניסו לכלוב שהיה מולי וקצת קרוב אלי ונעלו.
"תהנו" שמעתי את קולו של האיש שתפס אותי
קולו היה ריק ומגעיל והיה רוע בנימה שלו
"בתקווה שלא נשכך אתכם פה". הוא אמר משועשע לא הבנתי איפה אני נמצאת זה חלום! חלום בלהות אני רוצה להתעורר, ועכשיו.
לואי עמד מולי והסתכל עלי הוא היה שקט מאוד מאז תפסו אותנו מבטו היה רציני מאוד
הלכתי מצד לצד בכלוב שלי הם הולכים להרוג אותנו!!
"עדיין לא הספקתי לעשות בחיים שלי אני כולה בת 16 זה כלום". אני ממרמרת בקול 'רציתי להיות כול דבר. יכולתי להיות כול דבר!!"
"אמ' תרגעי הכול אהיה בסדר" לואי מנסה להרגיע אותי מהכלוב ממול
"הרי הכי גרוע הוא שיהרגו אותנו ואסור להם לעשות את זה"
"אז הכול בסדר!!!"
"אתה לא מבין!! לי ולך אין הורים קרובי משפחה אנחנו לא מעניינים אף אחד הם יכולים לעשות איתנו מה שהם רוצים!!"
אמרתי ברעד ודמיינתי את הגרוע מכול
"הם יכולים להרעיב אותנו למוות"
"הם יכולים להרביץ לנו למוותה
"הם...הם...." אני מפחדת להמשיך אני מוציאה אוויר ומכניסה.
"לאא אני לא רוצה למות!!!" אני כמעט צורחת
"אני בן אדם ומגיע לי לחיות"
"הם לא יגעו בי!!!" אני צועקת עם דמעות
"אני אני....אני לא... אני לא אתן להם!!!" אני מייבבת
אין לי אוויר אני חושבת שאני בהתקף חרדה קל...
אני יושבת על הריצפה וקמה לא נוח לי חם לי ואז קר לי אני מזיעה
"תנו לנו ללכת!!!!" אני צורחת
"מוניק!!!!!" אני שומעת את קולו של לואי צועק אלי אני צריך שתרגעייי את חייבת להרגע
"תביני!! לא- יעשו- לנו- כלום!!!"
"אני יגן עליך"
הוא אמר מבטו היה מודאג
אני מפסיקה לצרוח ומסתכל עליו במבט אוהד
"אני מבטיח לך שנצאה מפה!!" הוא חייך
זה היה חיוך חמוד ומנחם הייתי צריכה אותו אבל הוא לא ממש עזר לי
כולכך רציתי שהוא יחבק אותי וינחם אותי אבל הוא שם ואני פה
~~~~~~~~~~~~~
עברו כבר יומיים נתנו לנו אוכל רק פעמיים ואני מתה מרעב!!
לואי עדיין שומר על מבט רציני
הוא מתעסק כבר מלאה זמן עם משהוא בידיים משחק או סופר אני לא בטוחה כי הוא עם הגב אלי
אני כבר מיואשת לא איכפת לי למות רק רוצה שיגמר מהר
הדלת נפתחה! קולות של צעדים ומפטח נשמעים זהוא היום הוא יומי האחרון
אמא אני באה אליך תשמרח לי מקום ליידך היום אני מודה לך על שהיצלת אותי
"אמ' תקשיבי לי. כשהם משחררים אותנו את בורחת הכי רחוק שאפשר!! את שומעת אותי?"
אני מהנהנת. "אבל מה אהיה עליך?" אני שואלת בחשש.
"אני יסתדר!" המבט הרציני מונך על פניו שוב,
"לא!! אני לא עוזבת אותך" אני אומרת ודומעת
הצעדים נשמעים יותר קרובים עכשיו
"תקשיבי אני עוזר לך לברוח!!"
"את רצה הכי מהר ואני מאחורייך"
"לאא אני רוצה לעזור הם לא יהרגו את החבר הכי טוב שלי".
"מוניק, את חייבת להקשיב לי!! בבקשה,
אני לא מוכן שתמותי פה.
את החברה הכי טובה שלי אם משהוא עומד לברוח מפה. זאת הולכת להיות את!!"
הוא אומר לחוץ כי הקולות נשמעים קרובים מאוד ואפשר לראות צל של בן אדם גבוהה מחזיק מקל
"אני לא יכולה לעזוב אותך פה!! בבקשה!!! נוריד אותו ביחד ונברח!!"
"מוניק אני אוהב אותך!!"
אני משתנקת
"לואי..... א..אני...א..."
"שלום לכם. מכווה שנהנתם פה ביומיים האלה" אנחנו שומעים קול גברי אותו קול שתפס אותי
*כי הם היו היומיים האחרונים שלכם". אנחנו רואים אותו בברור הוא מחזיק נשק ארוך שנראה כבד מאוד
"אתה לא יכול להרוג אותנו!" אני מתחלחלת מפחד
"אני...אנחנו... לא... ל...לא מוכנים.. להסכים לזה". אני מגמגמת
"אתם לא מעניינים אף אחד בעולם הזה.
לאף אחד לא אהיה איכפת גם אם תמותו"
"אין לך לב?? ככה להרוג שתי ילדים?" אני שואלת מחפשת הצלה
"גברת רוי יודעת מזה?" לואי פתאום שואל
"לא... אבל היא תשמח כשתגלה שהנתל הזה (פה הוא הסתכל עלי) ירד ממנה"
הוא קשר לנו את הידיים והוצאי אותנו הוא העמיד אותנו לייד הקיר אחד לייד השני וכיוון את הרובה ללואי ראשון
"בבקשה אל תעשה את זה!!!" אני מתחננת בבכי
לואי מסתכל עליו במבט רצחני ושותק לפטע הוא משתחרר מהקשירה בידיים ומתנפל על ה איש מרביץ לו וזורק את הרובה רחוק ממנו
"מוניק תברחי!!!" הוא צועק, ואני בורחת בדמעות שלא מפסיקות לרדת
אני רצה מהר לכיוון השער הוא פתוח לא יודעת למה אבל לא איכפת לי
אני לא מסתכלת לאחור לא חושב לא נושמת לא מרגישה כלום רק רצה אני עוברת את השער
וקול יריה נשמע ומחריש את אוזני
אני נעצרת ברעד "לאאאאאאא" אני צורחת קורעת את גרוני אבל ממשיכה לרוץ לואי אמר לי לרוץ
הוא מת....מת... בגללי...בשבילי.... גם לו לא הספקתי לומר תודה....אני בוכה ורצה
"אמא... תשמרי עליו בשבילי אני עוד מעט יגיע"
אני רצה ובוכה!!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ואאאאאאווווןו איזה פרק!!!!!
אני כותבת ואני מתרגשת!!
איזה מסכנה מוניק😑
אבל אני חולה על השם הזה😅