Can't be

פרק 5

״- .. שאני מחלה״ השפלתי את מבטי עם דמעות בעיניים
״היי היי היי היי , אתה רגיל בדיוק כמו כל אחד אחר״ הרים את ראשי ומחה את הדמעות ״והוא צריך להיות גאה שאתה הילד שלו , לא להפך , והוא העיף אותך מהבית בגלל שאתה מיוחד? אנחנו נסתדר , אתה תסתדר . והוא סתם יפסיד אותך ...״ וחייך חיוך קטן ,
אני לא יודע מה הוא עושה לי . מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה הסתכלתי עליו שונה וכנראה שגם הוא עליי .. חברים שלו אמרו לי שהוא לא נחמד לכל אחד בהתחלה , אבל איתי , איתי זה היה שונה ..

התקדמנו לספסל שהיה רחוק מהבית , כל הדרך הארי חיבק אותי ומחה את דמעותי , כנראה הוא לא אוהב שבוכים לידו , ואני מבין אותו . זה לא תחושה נעימה לדעת שמישהו נפגע ואתה לא יכול לעשות עם זה כלום . לפתע הארי הוציא את הטלפון שלו , ״תתקדם אני כבר מגיע״ הצמיד את הטלפון לאוזן כאילו הוא מחכה שמישהו יענה לו ,
התקדמתי בצעדים קטנים , רציתי לדעת מה כלכך חשוב עכשיו להתקשר למישהו ואז שמעתי אותו צועק מעוצבן ״לא דן אתה תגיע לפה עכשיו ותיקח אותו לבית שלך כי הוא בוכה לי פה אחרי שאבא שלך אמר לו שהוא לא הילד שלו שהוא מגרש אותו מהבית! אה רגע זה לא הסוף הוא אמר שהוא מחלה בגלל שהוא אמר לו שהוא גיי! אז עכשיו אתה תוזיז את התחת שלך ובוא לפה . אני שולח לך את הכותבת״ וניתק , מיהרתי להסתובב וללכת שהוא לא יראה ששמעתי

״היי , מצטער על זה״ והשפיל את מבטו
״זה בסדר , יש לך חיים ואני עיכבתי אותם .. אתה לא חייב להישאר פה״ דמעה זלגה מעיניי
היה שתיקה של כמה דקות שהרגישה כמו נצח , הייתי רוצה לדעת על מה הוא חושב
״אבל אני רוצה״ לפתע אמר ושבר את השתיקה
חייכתי אליו חיוך קטן ושמעתי דלת נטרקת , אני והארי מהר הסתכלנו לראות מה קרה וראינו את דן רץ אלינו
״היי , לואי , אתה בסדר?״ נתן לי חיבוק וליטף את גבי
״עכשיו הוא נזכר להיות נחמד?״ הארי מילמל וזה גרם לי לצחוק ,
דן הסתכל עליי במבט שהוא הולך להרוג אותי על זה שצחקתי , וזה עוד יותר הצחיק אותי אז צחקתי לו בפרצוף

דן הזיז את ראשו הצידה , כדי להסתיר את החיוך הקטן שנוצר על פניו
״אני רואה שם חיוך?״ אני והארי צחקנו , דן חזר להסתכל עלינו וצחק גם הוא , אחרי איזה חצי שעה שלא הפסקנו לצחוק נרגענו קצת
״טוב לואי אני אדבר עם אבא שיתן לך לישון בבית , בוא״
פעם קודמת שדן דיבר עם אבא זה לא נגמר טוב ... אני מפחד מהתגובה של אבא .

—————-

הגענו הביתה , הארי המשיך לבית שלו , בסוף זה לא יצא כמו שתכננו אבל דן הבטיח לי שהוא יזמין לי פיצה .
נכנסו לבית , שמעתי את אבא צועק ״מי זה!?״ ולפתע ירד במדרגות ,
הבעת הפנים שלו השתנה ברגע שראה אותנו , את שני האכזבות שלו , שבמקרה גם הילדים שלו .

ברגע שראיתי את הפרצוף של אבא שהוא ראה אותנו הדמעות פרצו ממני , לא יכולתי יותר להחזיק אותן .
רצתי לחדר ובקושי ראיתי דבר , הכל היה מטושטש , בגלל הדמעות נפלתי במדרגות . אבל לא התייחסתי לזה , המשכתי לרוץ לחדר .
ברגע שהגעתי טרקתי את הדלת ונעלתי . נשען על הדלת מנסה לשמוע מה דן אומר לאבא ואז זה הגיע

״אתה רואה מה אתה עושה??! זה הפאקינג בן שלך!! אתה אמור לתמוך בו!״ דן התחיל לצעוק על אבא , שומעים על הקול שלו שהוא כועס , גם אני .

״הוא חולה במחלה נוראית . אין לו מקום אצלי בבית או בלב כל עוד הוא כזה . הוא בושה למשפחה!!״

״היחידי פה שבושה למשפחה זה אתה . עם איך אתה מתייחס לפאקינג ילדים שלך . אין פלא שאין לך חברים , אם ככה אתה מתייחס לילדים שלך אני לא רוצה לדעת מה קורה עם החברים .״

״תעופו לי מהבית . אתם לא רצויים פה!״ אבא התחיל להתעצבן

פרצתי מהדלת וצעקתי עליהם
״אני לא גיי! אני אוהב את נאיה!! סתם רציתי להשתחרר ממך וזה הדבר היחידי שעלה לי לראש!״ וכמובן ששיקרתי .

״לואי ....-״