בת האדס

פרק 18

"אני לא חושבת שהיא כל כך חביבה!" צעקה קייט בזמן שהתחמקה מהמפלצת שירתה עליה כדורי אש.

ליאו הצליח לעצור כמה מהם, אבל הם היו ענקיים, ומעבר ליכולותיו. אף אחד לא ידע איזה מפלצת זאת, ולמען האמת, ניקול העדיפה לא לדעת.

ניקול שלפה את הפגיון שלה, ונאנחה. בכל קרב, אחד החצויים המנוסים יותר מביסים את המפלצת. היא הרגישה חסרת אונים, שהיא לא עוזרת.

פרסי התקרב אל המפלצת, עם חרב שלופה והצליף בה.

הלהב עבר דרך הראש שלה וניקול בהתה בה באימה. איך אפשר לנצח את המפלצת הזאת?

"ניקו," קראה אליו אנבת'. "אתה יכול לעשות מסע צללים עם המפלצת?"

ניקו קימט את מצחו, כלא מבין, אבל הנהן.

מסע צללים? זה עוד כוח של ילדי האדס? ניקול לא ידעה, אבל כבר הבינה שניקו לא מספר לה הכל, מה שלא עודד אותה במיוחד.

הוא התקרב אל המפלצת, ונגע בכתפיה. שניהם נעלמו.

"איך לקחה אותו??" שאלה ניקול בחרדה.

"לא. הוא יחזור לכאן בעוד רגע."

ואכן, ניקו הופיע אחרי שנייה, ללא המפלצת. ניקול נאנחה בהקלה.

"איך עשית את זה?" תבעה לדעת ניקול. "ולמה לא סיפרת לי על זה?"

"לא ידעתי אם כל ילדי האדס יכולים לעשות את זה," ענה לה ניקו תשובה לא מספקת.

ניקול הייתה מיואשת.

הם לא הצליחו למצוא כלום. שום רימון קדוש. היא התחילה לתהות אם הוא קיים בכלל, ואם הרה תחזיר לה את אמא שלה.

כולם נראו מיואשים יותר ממנה, מותשים. ניקול פחדה שיחליטו לעזוב את מסע החיפושים, הרי איזו סיבה יש להם לעזור לה? הם מסכנים את חייהם כדי למצוא את אמא שלה. ניקול העריכה את זה, אבל לא ידעה כמה זמן זה יוכל להימשך.

הם החליטו לישון בבית האירוח של המפלצת, שמתה, ככל הנראה. המקום היה בית אירוח, וסביר להניח שהמפלצת אירחה שם בני תמותה, אם באמת היו שם מיטות. אבל למה?

היא נכנסה למיטה, בחדר הגדול, שהמפלצת הראתה להם קודם. ונרדמה.

בחלום שלה, היא ראתה מקום לא רחוק משם, ביער.

אמא שלה ישבה שם, ניקול מצמצה לרגע, לא הייתה בטוחה.

אמה שמה לב אליה. "ניקול!" קראה. "אסור לך להיות כאן."

"למה את מתכוונת, אסור לי להיות כאן?"

"זו מלכודת. אל תבואי לכאן."

"מלכודת?"

"כן, אסור לך לבוא!"

"למה אסו-" התמונה התחילה להיות פחות ברורה.

"תקשיבי, לי, ניקול, אסור לך לבוא!"

פרק כלשהו.