בת האדס

פרק 1

ניקול יצאה משער בית ספרה ביום האחרון ללימודים.

היא פזרה את שיערה השחור הגלי מהקוקו ההדוק שמחייבים אותה לעשות בבית ספרה.

היא התכוננה ללכת את ההליכה הארוכה לביתה, אך הרגישה טפיחה על גבה.

היא הסתובבה וראתה את אמא שלה.

"אמא? מה את עושה כאן?"

"באתי לאסוף אותך." אמרה אמה בחיוך מזיוף.

אמה של ניקול הייתה אישה רזה, בעלת שיער בלונדיני, עיניים כחולות, ושפתיים מלאות מרוחות באודם ורוד צעקני.

"באמת? את אף פעם לא אוספת אותי." אמרה ניקול בספקנות. האמת, היא יכלה לאסוף אותה, היא פשוט התעצלה לעשות את זה, או שלא היה לה אכפת. שתי האפשרויות נראו הגיוניות לניקול.

"בואי, מתוקה." אמרה אמה של ניקול.

"טוב.." אמרה ניקול שהייתה עייפה מידי בשביל להתווכח.

ניקול נכנסה ללימוזינה השחורה המנצנצת שלה אמא שלה.

אמא של ניקול היא אשת עסקים מצליחה, הלימוזינה הספציפית הזאת היא רק אחת מרשימת הרכבים המפוארים שלה. אבל היא אף פעם לא בבית. בפעמים הנדירות שניקול ראתה אותה בבית, זה היה רק לכמה דקות, רק כדי להביא משהו לעבודה. ניקול לא הצטערה על זה. היא תיעבה את העבודה הערורה של אמא שלה. היא שנאה את השיער החלק מידי שלה, ואת החיוך המזיוף התמידי שלה.

"לאן לנסוע?" שאל הנהג הפרטי של אמה, סטיב.

היא הראתה לו מיקום שניקול לא הצליחה לראות באייפון שלה.

באמצא הנסיעה, ניקול התחילה להרגיש שמשהו לא בסדר.

"אמא, זה לא הדרך לבית, לאן אנחנו נוסעות?" שאלה ניקול.

"הו מתוקה, שכחתי לספר לספר לך! החלטתי לשלוח אותך למחנה קיץ!" אמרה אמה במתיקות.

"את מה?!" שאלה ניקול. היא הרגישה את הכעס על אמה מתעורר מחדש.

"באמת חומד, זה יעשה לך טוב!" אמרה אמה. "זה מחנה מיוחד לילדים עם דיסלקציה, כמוך!"

"יופי, אז החלטת לשלוח אותי למחנה של ילדים עם בעיות, כמוני." רטנה ניקול.

"הירגעי, מתוקה." אמא שלה חרקה שיניים.

"לא! אני לא ארגע! את סתם רוצה להיפטר ממני גם בקיץ!" ניקול מצמצה את הדמעות. אלו היו דמעות של עצב. אולי של עלבון.

אמא שלה לא ענתה.

ניקול החליטה לשתוק.

אחרי נסיעה של בערך שעה, הם הגיעו למין גבעה עם עץ אורן. חוץ מזה, היא הייתה ריקה.

ניקול פתחה את דלת הלימוזינה והרגישה את האוויר החמים. "אמא, אין כאן שום דבר."

"להתראות, ניקי." אמרה אמא שלה. ניקול שנאה את השם הזה. יותר מכל היא שנאה שאמה קראה לה ככה.