העיניים הכחולות של לואי מביטות בעייפות באוקיינוס, הגלים מתנפצים על האבנים החדות. ידיו אוחזות בחולצה הארוכה שלבש בחוזקה, כשגופו מתכווץ בבית הגדול שלו ושל הארי בלוס אנג׳לס.
הוא מרגיע את עצמו, נושם עמוק פעם אחר פעם. רעש הגלים עוטף אותו, מעניק לו קצת שלווה.
רגליו שרועות על הרצפה, שהייתה חמה עוד מהשמש ששקעה לפני קצת פחות משעה. מימינו מונחת הגיטרה שלו, הוא ניסה לכתוב כמה שירים אבל שנא כל אחד מהם.
עיניו עולות אל הכוכבים, מזכירות לו עד כמה שהיקום גדול ושאין לו מה לדאוג, הוא בסך הכל חתיכה קטנטנה מהפאזל.
״מה אתה עושה?״ קול שואל מאחוריו, גורם לגופו לקפוץ מעט.
לואי לא עונה, עיניו שוב פוגשות את המים הכחולים, הוא נושם עמוק בכל פעם שגל פוגש את החול הבהיר.
הארי מבין שלואי לא רוצה לדבר ולכן לא אומר שום דבר נוסף, הוא רק מתיישב מאחוריו, רגליו עוטפות את לואי בעדינות.
החולצה הלבנה פוגשת את עורו החשוף של הארי בערב החם בקיץ של לוס אנג׳לס. לא היה להארי מצב רוח ללבוש חולצה.
הם יושבים שם במשך דקות ארוכות, האצבעות הארוכות של הארי משחקות בשיער הקצר של לואי.
״אני אוהב את הים.״ לואי אומר, הירח מאיר את פניו העדינות.
הארי מהנהן, מלטף את גבו בעדינות. הוא ידע שקשה לו, ורק רצה לעזור. הבחור הגבוה היה מוכן לעשות הכל כדי להעלות חיוך על פניו של אהוב ליבו, שהפסיק לחייך לגמרי בחודשים האחרונים.
״אבל אני לא מבין איך דבר כה יפה גורם לכל כך הרבה נזק.״ הוא מהרהר בקול, משלב את ידיו.
״הוא גם עושה הרבה דברים טובים.״ הארי אומר, עיניו הירוקות מביטות באוקיינוס גם כן. ״כל בעלי החיים שחיים בתוכו, כל החוויות הטובות שהוא מעניק למתרחצים.״ הוא ממשיך כשלואי לא פוצה את פיו.
הם ממשיכים לשבת שם בשקט, זו לא הייתה שתיקה לא נעימה, אבל אף אחד מהם לא נהנה ממנה.
״בוא,״ הארי נעמד בחצר הגדולה.
״לאן?״ הוא שואל, עיניו הכחולות מביטות בבלבול ביד המושטת אליו.
״למים.״ הארי מחייך, פושט את מכנסי הספורט שלבש וזורק אותם אל אחת ממיטות השיזוף שהיו בחצר, על גופו נשארו רק תחתונים שחורים. ״אני חושב שאתה צריך יותר זכרונות טובים מהאוקיינוס.״ הוא מסביר את עצמו, אוחז בידו של לואי לפני שהוא מספיק להתנגד.
הם עוברים את הבריכה הגדולה ונכנסים הביתה, ריח של עוגיות שהארי אפה בבוקר ממלא את אפם. ידו הגדולה של הארי מובילה אותו דרך הסלון המרווח, פותח את דלת הכניסה. לואי הולך אחריו בשקט כשהם יורדים לחוף, שהיה פחות משתי דקות הליכה מהבית שלהם בעוד ידיהם משולבות.
ידיו הגדולות של הארי מורידות את החולצה הלבנה שלואי לובש, מניחות אותה על החול בעדינות.
הוא משאיר אותו עם מכנסי הכדורגל הקצרים שלבש, מנשק את שפתיו במהירות. הוא לא הצליח להתאפק.
״עכשיו, בוא ניכנס.״ הארי אומר, לוקח את ידו ורץ אל המים הכחולים.
לואי צולל למים ברגע שמגיע עמוק מספיק. הארי צולל מיד אחריו, שוחה קדימה.
הוא עולה לנשום אוויר, פוגש את עיניו הכחולות של לואי שמוארות באור הירח. הוא לא יכול שלא לחייך, חושף את גומתו העמוקה. לואי היה יפה כל כך.
ידיו הגדולות עוטפות את גופו, מרימות את לואי בקלות אל חיקו, רגליו של הבחור הנמוך נכרכות במהירות סביב רגליו של הארי.
״אני אוהב אותך.״ הארי אומר שלואי משחק בשיערו הרטוב, מסדר אותו בצורה שאהב.
לואי מחייך, זה היה חיוך קטנטן, כל אחד אחר בטח לא היה שם לב אליו בכלל, אבל הוא מילא את ביטנו של הארי פרפרים במהירות.
״האז?״ לואי מניח את ראשו על כתפו, עיניו עצומות.
״כן?״
״אני אוהב אותך, מאוד. גם שקשה, במיוחד שקשה. אתה אור השמש שלי גם בימים גשומים.״ לואי ממלמל, עדיין קבור בכתפו של הארי.
הארי מכריח זוג עיניים כחולות להסתכל עליו, מנשק את לחיו בעדינות. הוא שמח כל כך לשמוע שלואי מוצא בו נחמה, זה כל מה שרצה להיות, מקור אור בעבורו.
״אתה יודע שהם יעברו נכון? הימים הגשומים.״ הוא אומר בשקט, לא נותן לעיניים של לואי לעזוב את עיניו.
לואי מהנהן, הוא לא לגמרי מאמין בכך, אבל רצה בכל ליבו, בעיקר בשביל הארי.
״כמו האוקיינוס לוּ, יש רע אבל גם יש טוב. אנחנו צריכים להיאחז בדברים הטובים.״
״אני אוחז בדבר הטוב שלי ממש עכשיו.״ לואי מחייך, חיוך אמיתי וגדול, מחזק את האחיזה שלו בהארי.
