Letters for Nico

אפילוג

"וויל" ניקו לחש בעודו מרים את מבטו לאט מצרור הניירות שבידו.

"אתה אוהב את זה?" שאל וויל בחשש, מפחד שניקו יחשוב שהוא קריפי.

"זה.. זה הדבר הכי מקסים שמישהו אי פעם עשה בשבילי" אמר ניקו והסתכל לוויל בעיניו.

שחור פוגש בכחול, עיניו מרגיעות את וויל הלחוץ.

"אתה באמת אוהב את זה? אתה לא חושב שאני סטוקר קריפי?"

ניקו לא ענה, רק חיבק את וויל חזק, ולא שיחרר, לא רוצה לשחרר.

המחשבה שלוויל היה אכפת ממנו כל כך גם לפני שניקו בכלל היה מודע לקיומו, המחשבה שוויל תמיד דאג לניקו כל כך. ניקו לא ידע איך להביע את מה שהוא מרגיש.

כמה שהוא אוהב את החבר שלו.

החבר הכה מדהים שלו שהוא לא יעזוב לעולם.

" פחדתי שזה ילחיץ אותך, שתחשוב שאני מוזר" אמר וויל במבוכה.

"אוי וויל וויל, דבר ראשון, אני המוזר מבין שנינו" אמר ניקו ו-וויל צחק.

"דבר שני" המשיך ניקו "אני לא מסוגל לתאר לך איך זה גורם לי להרגיש".

הוא באמת לא היה מסוגל, ניקו תמיד התקשה להסביר לוויל את רגשותיו, בעוד שוויל היה הרבה יותר מוצלח בזה, כמו שהמכתבים מוכיחים.

"זה גרם לי להרגיש אהוב וויל" אמר ניקו לבסוף בעודו מסתכל עמוק אל תוך עיניו של וויל ומחזיק בידו "לא ידעתי שלמישהו היה כל כך אכפת ממני אי פעם, תמיד האמנתי שכולם חושבים שאני פריק מוזר. "הבן של האדס", הילד המפחיד והמוזר ששולט בשלדים ומדבר עם המתים, אסור להתקרב אליו כי הוא יכול לפגוע בכם" ניקו אמר בשקט "ותמיד חשבתי שגם אתה חשבת ככה, שגם אתה פחדת ממני, ושאם אהפוך לאפל מדי לרגע אתה תפחד ממני ותברח."

וויל חיבק את ניקו והניח את ראשו של ניקו על כתפו.

"אני לעולם לא אברח ממך ניק, תמיד תזכור את זה.

ועכשיו יש לך גם הוכחה, אני תמיד אוהב אותך".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כאן אני גומרת את הסיפור, הוא היה די קצר אבל אני מרגישה שזה די הקטע שלו. 

הוא סוג של וואנשוט מאוד ארוך.

מקווה שנהנתם!