כל הטימטום שעובר לי בראש ועוד קצת ציורים

כשאיבדתי את התמימות שלי

אני זוכר שלאורך תקופה הייתי הולך לישון ומתחנן שהדברים יחזרו להיות כמו שהם היו לפני חצי שנה.

שכל המחשבות המפחידות יעופו לי מהראש ויפנו מקום למחשבות כמו:

"מעניין אם אני יכול להיפגש מחר עם חברה?"

או...:

"אני רעעעעבב!"

אבל במקום זה אני לא נרדמתי שעות בגלל מחשבות על סרטן ולמה צחקו עליי בכיתה.

כל לילה או כל פעם שהייתי לבד, הייתי מתחנן שהתמימות הילדותית האבודה שלי תחזור אליי ותיתן לי לנוח ולישון כמו שצריך.

הייתי קם מהמיטה באחת עשרה בלילה וקורא ליד אמא שלי בסלון כי פשוט לא הצלחתי להירדם.

אני לא יודעת למה זה היה כל כך פתאומי אצלי,

כאילו, 

לילה אחד הייתי תמים ועדיין חשבתי את אותן מחשבות, אלה שאיפשרו לי לישון.

ולילה אחרי זה הסתובבתי בחוסר מנוחה במיטה,

מנסה למצוא קצת שקט.

עכשיו אני חוזר וחושב על זה ומחייך בעצב בגלל שאני מבינן שאני עדיין חושב את אותן מחשבות שמנעו ממני לישון פעם,

רק שעכשיו אני כבר רגיל אליהן.