☠︎︎ וואנשוטים // סולאנג׳לו // solangelo ☀︎︎

וואנשוט

ויל אחז בניקו  ברכות שנרדם על חזהו לפני דקות ספורות שהרגישו כמו שעות.

הם שכבו תחת הכוכבים היפים והירח המלא, מעל שמיכה משובצת שהביא ויל לדייט שליהם בקרחת היער, הם יכלו להריח את ריח הדשא מתערבב עם טיפות הגשם הקטנות שירדו.

ויל הרגיש את חזהו של ניקו עולה ויורד, הוא הריח את הבל פיו הנעים, אומנם היה חשוך מידי בשביל לראות אבל ויל ראה את שפתיו המופרדות בטיפה, שפתיו היו רכות ואדומות כמו דובדבן.

הוא רק רצה לנשק את שפתיו לנצח, עד המוות, אך ויל לא חשב שהמוות יעצור את ניקו משהם היו יחדיו.

ויל נשק לקצה ראשו של ניקו וליטף את שערו הסבוך והשחור כמו פחם.

ניקו התחיל למלמל דברים שויל לא הצליח להבין, הוא הידק את אחיזתו בויל והתחיל לרעוד ולהתנשף במהירות.

ויל ניסה להעיר את ניקו בחוזקה אך הוא לא התעורר רק מלמל "לא..לא..לא..לא..אל", הוא ידע שיש לו יש סיוט.

הוא התיישב על השמיכה המשובצת והרים גם את ניקו כך שעכשיו ניקו ישב על ברכיו וסנטרו על כתפו של ויל, כבר חצי ער.

ויל חיבק את ניקו בחוזקה ואמר לו ברוגע "הכל בסדר, אני כאן איתך, זה לא אמיתי, אתה מוגן."

עד כה ניקו כבר היה ער לגמרי, מתייפח לתוך כתפו של ויל, מרטיב את חולצת המחנה הכתומה שלו בדמעות מלוחות.

ויל המשיך להרגיע את ניקו "אנחנו כאן יחד, אני לא הולך לשום מקום, רק תנשום, יהיה בסדר" וניקו המשיך להרטיב את חולצת המחנה.

כעבור דקות אחדות שבהם ויל הרגיע את ניקו בשלווה, ניקו נרגע ומלמל לתוך כתפו של ויל "אני מצטער, תודה".

ויל השיב לו "אין לך על מה להצטער אהוב, הכל בסדר"

ניקו הרים את ראשו מהכתף של ויל ויצר קשר עין איתו, הוא נתן לויל נשיקה רכה על שפתיו.

הוא שם את ידיו על לחיו של ויל ודמעות איימו לפרוץ מעניו, נמאס לו להתפרק לעיני ויל, למרות שידע שזה בטוח ו-ויל לא ישפוט אותו.

ויל שאל ברוגע "אתה רוצה לספר לי מה היה?"

ניקו הניד בראשו לשלילה.

ויל ידע לא ללחוץ עליו במשך הכמה חודשים שהם יצאו, הוא למד איך להכיר אותו יותר טוב מכולם.

הם נשכבו על השמיכה כך שראשו של ניקו על החזה של ויל, הם הסתכלו על הכוכבים היפיפיים, טוב...לפחות ניקו, ויל הסתכל על ניקו שאור הירח המלא מאיר עליו, הוא היה יותר יפה מכל הכוכבים יחדיו.

ניקו שאל את ויל בקול שניסה להיות מפוחד אך ששימח אותו "אתה...אתה בוהה בי?"

"אהא" הנהן ויל למרות שידע שניקו לא ראה.

ניקו נשכב על הצד כשעכשיו הם היו אחד מול השני "למ..ה?" הוא שאל במעט גמגום

"כי אתה יפיפה"

ניקו הרגיש כאילו ליבו הולך להתכות לדם בלבד , אך שום מילה שיאמר לא תהיה מספיק כדי לתאר איך הוא מרגיש תמיד כשהוא עם ויל.

הם בהו אחד בשני זמן רב בלי לומר מילה, עד שנרדמו.

***

ויל קם מאור השמש המסנוור ומלמל לעצמו "הו תודה אבא" בלעג.

הוא הסתכל הצידה ושם לב שניקו שוכב על חזהו והוא עוטף אותו בזרועותיו החסונות, כנראה שהם מצאו את הדרך אחד לשני בשינה כי שנזכר באירועי אמש הוא זכר טוב את הבהייה.

הוא הסתכל למעלה וראה את כירון ואת חברתו מהביתן קיילה רוכנים מעליו, הוא חשב לעצמו 'פאק, אנחנו בצרות' וחייך חיוך מובך ומאולץ, הרגע הזה זה הרגע הכי מביך בחייו.

לכירון היה מבט כועס בעניים וקיילה נראת כאילו היא הולכת להתפוצץ מרוב שהיא הודפת צחוק.

ויל ניסה לנער את ניקו בזמן שכירון מרצה לו "אנחנו נורא דאגנו לכם חשבנו שנחטפתם זה לא צחוק ויל", ויל לא באמת הקשיב לו, הוא רק שמח על כמה הוא מאושר להתעורר ליד ניקו, גם אם כירון וקיילה עומדים מעליהם.

ניקו התעורר מהרעש ומויל שלא הפסיק לנער לו את היד, הוא ישר שם לב לכירון מרצה להם,  הוא מלמל לעצמו "פאק" בשקט, הוא שם יד על ידו של ויל מסמן לו שהתעורר ו-ויל הסתכל עליו וחייך את החיוך הכי מאושר שלו, שהפעם לא היה מאולץ כלל.

הם התיישבו על השמיכה ונאנחו, כירון אמר "יש לי עניין לטפל בו, נפגש בחדר האוכל" הסתובב והלך, קיילה אחריו, מדלגת.

ויל קם קודם והושיט את ידו אל ניקו כדי לעזור לו לקום, "בוקר טוב סולאס" אמר ניקו, "לגמרי די אנג'לו" השיב ויל, ועצם את עיניו וכיווץ את שפתיו לנשיקה, ניקו רכן לכיוונו וכשרק סנטימטר מפריד בין שפתיהם הוא התחיל לרוץ קדימה ולצחוק, ויל צעק "היי, לא הוגן" בקול נעלב, רץ אחריו ותפס את ניקו במותניים, הצמיד על המותניים שליהם נגד אחד השני ונישק את ניקו בפראות כשידיו על לחייו.

כשהם התנתקו "בפעם הבאה שאתה מנשק אותי, תקפיד לצחצח שיניים לפני" אמר ניקו בלעג ו-ויל צחקק.

הם החזיקו ידיים והלכו אל עבר המחנה.

~
הלאו, אין לי מושג אם מישהו קורא את זה אבל אני מדי פעם אעלה לכאן וואנשוטים וממ כן זהו(((:
תגיבו את דעתכם על זה ותצביעו אם אהבתם 3>