אמילי פוטר ואבן החכמים|| מוקפא

פרק חמישי-שומר המפתחות חלק 2

דממה השתררה בבקתה. רק הים והרוח השורקת השמיעו את קולם.
"אנחנו מה?" השתנק הארי.
"קוסמים, זה ברור," אמר האגריד, מתיישב בחזרה על הספה, שהשמיעה קול גניחה ושקעה עוד יותר נמוך, "וחתיכת קוסמים מבריקים, גם כן, ברגע שאתם תלמדו קצת. עם האמא והאבא כמו שהיו לכם, איך אתם לא תהיו קוסמים? ולפי דעתי זה בהחלט הגיע הזמן שאתם תקראו את המכתבים שלכם."
הושטתי יד כדי לקבל סוף-סוף את המעטפה הצהבהבה, שעליה נכתבה בדיו ירוקה הכתובת: עבור העלמה אמילי פוטר, על הרצפה, בקתה-על-הסלע, בים. הוצאתי מתוכה את המכתב וקראתי:

בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל: אלבוס דמבלדור
(מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי, מאגוואפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)

העלמה פוטר היקרה,
אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.
שנת הלימודים מתחילה ב- 1 בספטמבר. אנא שלחי ינשופך לא יאוחר מה- 31 ביולי.

                  בכבוד רב,
                                            מינרווה מקגונגל
                                            סגנית המנהל

היו לי בראש המון שאלות, ולא יכולתי להחליט מה לשאול קודם. אחרי כמה דקות הארי גימגם, "מה זאת אומרת, שלח ינשופך?"
"שומו שדים, טוב שאתה הזכרת לי," אמר האגריד, וסטר לעצמו במצח בעוצה שיכלה להפיל סוס עבודה. מתוך כיס נוסף במעילו הוא שלף ינשוף - ינשוף אמיתי, חי, עצבני למראה - עט נוצה ארוך וגליל קלף. כשלשונו בין שיניו הוא שירבט מכתב שהצלחתי לקרוא במהופך:

מר דמבלדור היקר,
מסרתי להארי ואמילי ואת המכתבים. אקח אותם לקנות דברים מחר.
מזג האוויר איום.
מקווה שאצלך הכול טוב.

                                                 האגריד

האגריד גילגל את המכתב והושיט אותו לינשוף - שתפס את הגליל במקורו - ואז פנה אל הדלת והשליך את הינשוף אל תוך הסערה. ואז הוא חזר להתיישב כאילו כל זה נורמלי לא פחות מלדבר בטלפון.
"איפה אני הייתי?" אמר האגריד - אבל בדיוק באותו רגע הדוד ורנון, שהיה עדיין חיוור כמו שד אבל נראה כעוס מאוד, זז לתוך האור הקורן מהאח.
"הם לא הולכים," אמר.
"האגריד כיחכח בגרונו. "אני עכשיו רוצה לראות איך אתה, מוגל שכמותך, הולך לעצור אותם," אמר.
"איך מה?" שאלתי, מתעניינת.
"מוגל," אמר האגריד, "ככה זה אנחנו קוראים לאלה שהם חסרי קסם. ולחוסר-המזל שלכם אתם גדלתם במשפחת המוגלגים הכי מוגלגים שאני ראיתי בכל החיים שלי."
"נשבענו כשלקחנו אותם, שנשים קץ לשטויות האלו," אמר הדוד ורנון, "נשבענו שנוציא את זה מהם בכוח! נו, באמת - קוסמים!"
"ידעתם?" אמר הארי, "ידעתם שאנחנו - קוסמים?"
"אם ידענו!" צווחה הדודה פטוניה, "ידענו! כמובן שידענו! אלא איך, עם אחות כמו שהייתה לי? הרי היא קיבלה מכתב בדיוק כמו אלה, ונעלמה לה ל - לבית הספר הזה - והייתה חוזרת הביתה בחגים עם כיסים מלאים ראשני צפרדעים והופכת את הספלים לעכברושים. רק אני ידעתי לזהות מה היא הייתה באמת - מופרעת! אבל אמא ואבא שלי - הו לא, כל הזמן - לילי פה ולילי שם. הם ממש התגאו שיש להם מכשפה במשפחה!"
היא הפסיקה כדי לנשום נשימה עמוקה, ואז המשיכה בהתלהמות. נראה היה כאילו התאפקה שנים רבות מלהגיד בדיוק את כל זה.
"ואז היא פגשה את הפוטר הזה בבית-הספר, והם סיימו ללמוד והתחתנו ואתם נולדתם, וכמובן ידעתי שתצאו בדיוק אותו הדבר - מוזר כמוהם ולא פחות - לא נורמלי. ואז, מה תגידו, היא הלכה והתפוצצה לה ואנחנו נשארנו איתכם!"
הארי ואני החוורנו מאוד במהלך הסיפור הזה. ברגע שחזר אלי הקול (שוב) אמרתי, "התפוצצה? אמרתם לנו שהם מתו בתאונת דרכים!"
תאונת דרכים!" שאג האגריד, מזנק ממקומו. הוא כעס כל-כך עד שכל הדרסלים ברחו חזרה לפינת החדר. "מה זה פתאום שתאונת דרכים היא תצליח להרוג את לילי ואת ג'יימס פוטר? זה סקנדל! זאת שערורייה! הארי פוטר הוא עצמו לא יודע את הסיפור, כשכל ילד בעולם שלנו הוא מכיר את השם שלו!"
"אבל למה? מה קרה?" שאל הארי.
הכעס נמוג מפניו של האגריד. לפתע הוא נראה מודאג.
"לזה אני לא ציפיתי," אמר בקול שקט, מלא דאגה. "אני לא היה לי מושג, כשדמבלדור כבודו הוא אמר לי שאולי זה יהיה קשה להשיג אותכם, שאת כל הדבר הזה אתם לא יודעים. אח, אני לא יודע אם אני זה הבן אדם הנכון לספר לכם - אבל מישהו הוא חייב. אתם לא יכולים ללכת שמה להוגוורטס מבלי שאתם תדעו."
הוא הפנה מבט מלא בוז לכיוון הדרסלים.
"טוב, זה עדיף שאתם תדעו את מה שאני יודע על זה - אם כי אני מודה שלא הכל אני יודע. זאתי תעלומה גדולה, חלק ממה שקרה..."
הוא התיישב, הביט לתוך האח כמה שניות ואז אמר: "זה מתחיל, אני מניח ככה, ב - באיש אחד שהשם שלו - אבל זה לגמרי מדהים שאתם לא יודעים מה השם שלו, כולם בעולם הזה שלנו הם יודעים - "
"מי?"
"אנ'לא אוהב להגיד את השם שלו אם אני יש לי ברירה. אף אחד הוא לא אוהב להגיד את השם שלו."
"למה לא?"
"בשם השדים שבשמיים! אמילי, זה האנשים הם עוד מפחדים. זה לגמרי קשה. אתם מבינים, פעם היה קוסם אחד שפשוט... הוא התקלקל. התקלקל באופן הכי רע שזה אפשר. יותר גרוע מזה. עוד יותר גרוע מגרוע מזה. והשם שלו זה היה..."
האגריד פתח את פיו, אבל המילים לא יצאו.
"אולי אתה רוצה לכתוב אותו?" הציע הארי.
"לא - אני לא יודע עם איזה אותיות זה. טוב, נו - וולדמורט." צמרמורת עברה בהאגריד. "ואתם אל תבקשו ממני עוד פעם לחזור על זה. בכל פנים - הקוסם הזה, לפני בערך אולי עשרים שנה, הוא התחיל לנסות לאסוף לו תומכים, והוא גם הצליח - חלק הם פחדו ממנו, חלק הם פשוט רצו קצת מהכוח שלו, כי הוא היה לו הרבה מאוד כוח, הרבה מאוד. ימים לא טובים. אתם לא העזתם להתיידד עם קוסמים זרים או עם מכשפות שאתם לא מכירים אותם... דברים נוראים קרו שמה. הוא השתלט, לאט-לאט. ברור, היו כאלה שהם התנגדו לו - והוא הרג אותם. בדרכים איומות. אחד המקומות האחרונים שהיו בטוחים זה היה הוגוורטס. אני נראה לי שדמבלדור כבודו הוא היחידי שאתם-יודעים-מי הוא פחד ממנו. הוא לא העז להשתלט על בית-הספר, בכל פנים לא בימים ההם.
"עכשיו, האמא והאבא שלכם הם היו בין הקוסמים הכי טובים שאני בכלל יצא לי לפגוש. שניהם הם היו תלמידים מצטיינים שמה בהוגוורטס כשהם למדו שמה. התעלומה האמיתי היא למה ההוא-מה-שמו הוא לא ניסה שהם יעברו לצד שלו עוד לפני זה... בטח הוא ידע שהם קרובים מדי לדמבלדור כבודו בשביל שהם ירצו להתעסק עם הצד הזה של כוחות האופל.
אולי הוא חשב שהוא יצליח לשכנע אותם... אולי הוא פשוט רצה שהם לא יעמדו לו בדרך. כל מה שיודעים זה שיום אחד הוא הופיע בכפר שאתם גרתם שמה כולכם, בליל כל הקדושים לפני עשר שנים. אתם הייתם רק בני שנה. הוא בא אליכם לבית ו - ו - "
האגריד שלף לפתע ממחטת אף מנוקדת ומאוד-מאוד מלוכלכת, וקינח את אפו בצליל שנשמע כמו צופר של ספינה.
"אני מצטער," אמר, "אבל זה כזה עצוב - אני הכרתי את האבא ואת האמא שלכם, והם היו האנשים באמת הכי נחמדים בעולם הזה. בכל פנים - אתה-יודע-מי הוא הרג אותם. ואז - וזאתי התעלומה הגדולה - הוא ניסה להרוג גם אותך, הארי. הוא רצה לחסל את כל העסק, כנראה, או שסתם הוא כבר התרגל להרוג אנשים. אבל זה לא הלך לו. אף פעם אתם לא שאלתם את עצמכם מאיפה אתם יש לכם את הסימן הזה במצח? זה מה שקורה מתי שקללת רשע חזקה היא נוגעת בך - זה חיסל את האימא והאבא שלכם ואפילו גם את הבית שלכם - אבל זה לא חיסל אותך, ובשביל זה אתה מפורסם, הארי. אף אחד עוד לא נשאר בחיים אחרי שהוא החליט שהוא יהרוג אותו, אף אחד אבל חוץ ממך. והוא הרג כמה מן המכשפות ומן הקוסמים הכי טובים שהיו בזמן ההוא - המקינונים, הבונסים,
הפרווטים - ואתה היית רק תינוק ואתה נשארת בחיים." זה היה הרגע שהתחלתי להרגיש מקום שני. רק הארי מפורסם. לא אני.
"איפה אני הייתי?" שאלתי את האגריד.
"אני לא בדיוק יודע, מתי שאני מצאתי אותכם בבית אחרי שזה קרה את ישבת שמה על הרצפה ליד הלול שהארי עמד בתוכו, והדלת של הארון היא הייתה פתוחה, אז אני חושב שאת התחבאת שמה בארון. אולי את שיחקת מחבואים כשהוא הגיע והרג את ההורים שלכם."
"שטויות במיץ," אמר הדוד ורנון. קפצתי, כמעט הספקתי לשכוח שגם הדרסלים היו שם. בהחלט נראה היה שהדוד ורנון מצא שוב את האומץ שלו. הוא תקע מבט זועם בהאגריד ואגרופיו היו קמוצים.
"אתם תקשיבו לי עכשיו, שניכם," הוא גער, "אני מודה שיש בכם משהו מוזר, אבל בטח לא משהו שאי-אפשר לפתור עם כמה מכות הגונות - ובאשר לכל הסיפורים על ההורים שלכם, מה יש לומר, הם היו מטורללים, אין ספק, והעולם הוא מקום טוב יותר
בלעדיהם - בדיוק כמו שציפיתי, תמיד ידעתי שסופם יהיה רע - "
אבל באותו רגע ממש האגריד זינק מהספה ושלף מתוך מעילו מטריה ורודה וממורטת. הוא הניף אותה לעבר הדוד ורנון כאילו הייתה חרב ואמר, "אתה, אני מזהיר אותך, דרסלי, אתה אני מזהיר אותך - עוד רק מילה אחת..."
לאור הסכנה שבדמות ענק מזוקן העומד לשפד אותו על חוד של מטריה, רוחו של הדוד ורנון כשלה שנית. הוא נצמד אל הקיר ונדם.
"ככה זה יותר טוב," אמר האגריד, התנשף בכבדות והתיישב בחזרה על הספה, שהפעם שקעה ממש עד לרצפה.
"מה קרה לוול - סליחה - כלומר, לאתה-יודע- מי?" שאל הארי.
"זאתי שאלה מצוינת, הארי. נעלם. זה כאילו הוא התאדה באותו הלילה שהוא ניסה להרוג אותך שמה. זה הוא עושה אותך עוד יותר מפורסם. זאתי התעלומה הכי גדולה, אתם מבינים... הוא רק הלך והתחזק - למה לעזוב את כל זה?
"יש כאלה שהם אומרים שהוא מת. זה פתפותי ביצים, אם אתם תשאלו אותי. אני לא חושב שהוא נשארה לו מספיק אנושיות בשביל שהוא ימות. אנשים אחרים אומרים שהוא עוד מסתובב באיזה מקום, מחכה בשביל ההזדמנות שהוא יחזור כאילו, אבל אני לא מאמין בזה. אנשים שהם היו בצד שלו הם חזרו לצד שלנו. חלק הם חזרו כמו מתוך איזה טראנס. אני לא חושב שהם היו יכולים לעשות את זה אם הוא התכוון לחזור.
"רובנו חושבים שהוא עוד חי וקיים, אבל הוא איבד את כל הכוחות שהיו לו. הוא חלש מדי בשביל להמשיך, כי משהו שהוא בך זה גמר אותו, הארי. משהו קרה באותו הלילה, שהוא לא הביא את זה בחשבון. אני לא יודע מה זה היה, אף אחד הוא לא יודע - אבל משהו שהיה בך זה בילבל אותו שמה כהוגן, זה בטוח."
האגריד הביט בי ובהארי בעיניים שהקרינו חום והערכה, אבל אני חשבתי שאולי יש כאן איזו טעות. אני והארי? קוסמים? איך? כל החיים חטפנו מכות מדאדלי וצעקות מהדודה פטוניה ומהדוד ורנון; אם אנחנו באמת קוסמים למה אף פעם לא הייתה להם בעיה לכלוא אותנו בארון?
"האגריד," אמר הארי בשקט, "אני חושב שטעית. אני לא חושב שיכול להיות שאנחנו קוסמים."
להפתעתנו האגריד צחק.
"לא קוסמים, מה? אף פעם אתם לא גרמתם לדברים שהם יקרו בזמן שאתם כעסתם מאוד או פחדתם?"
האמת... עכשיו כשהוא אומר את זה... הדברים המוזרים שקרו לי, קרו כשהייתי לחוצה או מעוצבנת. כשילד שפך עלי אדמה ולא רציתי להתלכלך, הצלחתי ללכלך אותו,
כשילד אחר העליב אותי הצלחתי להכאיב לו, כשהבנות צחקו עלי, הצלחתי לנפח את הפנים שלהן, בלי שידעתי שאני עושה משהו.
הבטתי חזרה בהאגריד, מחייכת, וראיתי שגם האגריד מחייך ממש מאוזן לאוזן.
"אתם רואים?" אמר האגריד. "הילדים של לילי וג'יימס פוטר הם לא קוסמים - אני מוכן להתערב שאתם תהיו בין התלמידים המצטיינים שמה בהוגוורטס."
אבל הדוד ורנון לא התכוון לוותר ללא מאבק.
"לא אמרתי לך כבר שהם לא הולכים?" סינן. "הוא ילמד בבית הספר סטונוול והיא תלמד בבית הספר לבנות והם יודו לנו על זה. קראתי את המכתבים ההם, והם זקוקים לכל מיני ציודים מפוקפקים - ספרי כשפים, ושרביטים, ו..."
"אם הם רוצים ללכת, אתה מוגל מגודל כמוך לא תעצור אותם," גער האגריד. "אתה חושב שאתה מסוגל למנוע מהילדים של לילי וג'יימס פוטר שהם ילמדו שם בהוגוורטס?! אתה השתגעת לגמרי?! השמות שלהם הם כבר רשומים אצלנו ישר מהרגע שהם נולדו. הם הולכים ללמוד שמה בבית הספר הכי טוב בעולם לכשפים ולקוסמות. ואחרי שבע שנים שמה הם בכלל לא יכירו את עצמם. הם ילמדו שמה עם ילדים שהם כמוהם, לשם שינוי, והם ילמדו אצל המנהל הכי טוב שאי-פעם היה שמה בהוגוורטס, אלבוס דמבלד..."
"אני לא מתכוון לשלם כדי שאיזה קוקו שוטה ילמד אותם לעשות הוקוס פוקוס!" צעק הדוד ורנון.
אבל הפעם הוא באמת עבר את הגבול. האגריד תפס במטרייה שלו והחל מנופף אותה מעל ראשו, "אף - פעם" הוא הרעים, "אתה - אל - תשמיץ - את - אלבוס - דמבלדור - כבודו - בנוכחותי!"
ובזאת הוריד את המטריה באוויר בתנועת חבטה, והצביע בה על דאדלי - נראה הבזק אור סגול, נשמע רעש כמו זיקוק מתפוצץ, ציוץ חד, ומייד אחרי זה קיפץ דאדלי במקום  כששתי ידיו אוחזות בישבנו השמן, צווח מרוב כאב. כשהסב אלינו את גבו ראינו זנבנב חזיר מסולסל מבצבץ מתוך חור במכנסיו.
מאותו רגע התחלתי לחבב את האגריד יותר ויותר.
הדוד ורנון שאג, משך אחריו את הדודה פטוניה ואת דאדלי, ויצא אל החדר השני. הוא העיף מבט מבועת אחרון בהאגריד וטרק את הדלת מאחוריהם.
האגריד הסתכל על המטריה וליטף את זקנו.
"אני לא הייתי צריך להתעצבן," אמר בצער, "אבל זה גם ממילא לא הצליח לי. אני התכוונתי להפוך אותו לחזרזיר, אבל כנראה שהוא גם ככה כזה דומה לחזרזיר, שאני לא נשאר לי הרבה מה לעשות."
הוא פזל הצידה לעברנו.
"אני אודה לכם אם לא תספרו על זה לאף אחד שמה בהוגוורטס," אמר. "אני - אממ - אני לא אמור לעשות קסמים, בעצם. הם הרשו לי לעשות קצת רק בשביל שאני אעקוב אחריכם ושאני אעביר לכם את המכתבים שלכם וכל זה. אחת הסיבות שאני כל-כך שמחתי לקחת את התפקיד הזה - "
"למה אסור לך לעשות קסמים?" שאלתי.
"אה, נו - אני למדתי שמה בהוגוורטס בעצמי, אבל - אה - הם סילקו אותי, אם לומר את האמת. זה בשנה השלישית שלי שמה. הם שברו את השרביט שלי לשניים וכל זה. אבל דמבלדור כבודו הוא הסכים שאני אשאר שמה בתור שומר הקרקעות. איש דגול הוא, דמבלדור כבודו."
"למה סילקו אותך?" שאל הארי.
"כבר מאוחר, ואנחנו יש לנו הרבה דברים לעשות מחר," אמר האגריד בקול רם. "חייבים גם שאנחנו נלך העירה ונקנה בשבילכם ספרים וכל זה."
הוא הוריד את מעילו השחור, וזרק אותו אלי ואל הארי.
"אתם יכולים להתחמם בזה," אמר. "אתם אל תדאגו אם אתם תרגישו שזה זז קצת, אני נדמה לי שאני השארתי שמה כמה עכברונים קטנים באחד הכיסים."