בום! נשמעה עוד דפיקה. דאדלי התעורר בבהלה.
"איפה התותח?" הוא שאל בטמטום.
קול חזק נשמע מאחורינו, והדוד ורנון נכנס מועד לתוך החדר.
בידיו החזיק רובה – עכשיו ידענו מה היה בתוך החבילה הארוכה והדקה שהביא איתנו.
"מי שם?" הוא צעק, "אני מזהיר אתכם – אני חמוש!"
הייתה שתיקה. ואז –
טראח!
הדלת ספגה מכה חזקה כל כך, שהיא ניתקה מהציר שלה ובקול נפץ אדיר נחתה על הרצפה.
איש ענק עמד בדלת. פניו הוסתרו כמעט לגמרי מאחורי רעמת שיער פרועה וארוכה וזקן פראי וסבוך, אבל מבעד השיער היה אפשר לראות זוג עיניים מנצנצות כמו חיפושיות שחורות.
הענק פילס את דרכו לתוך הבקתה, רוכן כך שראשו בקושי נוגע בתקרה. הוא התכופף, הרים את הדלת מהרצפה ובקלות התקין אותה בחזרה על ציריה. קולות הסופה בחוץ נחלשו קצת. הוא פנה להביט בנו.
"נכון שאתם לא אכפת לכם להכין לנו כוס תה? זה היה קשה להגיע עד להנה..."
הוא צעד לכיוון הספה שעליה ישב דאדלי, קפוא מרוב פחד.
"אתה, זוז, גוש בשר" אמר הזר.
דאדלי פלט צפצוף דק ורץ להתחבא מאחורי אמו, שהתחבאה מאחורי הדוד ורנון.
"והנה פה הארי ואמילי!" אמר הענק.
הסתכלתי על הפרצוף הפראי, המוצל והמפחיד, וראיתי שהוא מחייך.
"בפעם האחרונה שאני ראיתי אתכם אתם הייתם רק תינוקות," אמר הענק. "אתם דומים מאוד לאבא שלכם, רק עם עיניים כמו של האמא שלכם."
הדוד ורנון השמיע קול חרחור מוזר.
"אני דורש שתלך מכאן תכף ומיד!" אמר. "פרצת לכאן בניגוד לחוק!"
"אוך, אתה סתום את הפה שלך דרסלי, חתיכה של שזיף מיובש," אמר הענק. הוא הושיט יד מעל למשענת הספה, תלש את הרובה מידיו של הדוד ורנון, כופף אותו בקלות לקשר, כאילו הוא עשוי מגומי, וזרק אותו לצד השני של החדר.
הדוד ורנון השמיע עוד קול מוזר, כמו עכבר שדרכו עליו.
"בכל מקרה אתם – הארי, אמילי," אמר הענק, מפנה את גבו לדרסלים, "שיהיה יומולדת שמח מאוד לכם. אני יש לי פה משהו בשבילכם – אולי אני ישבתי על זה בטעות, אבל את הטעם זה לא משנה." מתוך כיס פנימי של מעילו השחור הוא שלף קרטון מעט מעוך. הארי פתח אותו. בפנים הייתה עוגת שוקולד גדולה ודביקה שעליה היה כתוב באותיות ירוקות "יום הולדת שמח הארי ואמילי".
הבטנו על הענק רציתי להגיד תודה אבל המילים לא יצאו. הגרון שלי כאילו נחסם.
"מי אתה?" שאל הארי את אחת השאלות שרציתי לשאול.
הענק צחק.
"נכון, אני לא הצגתי את עצמי. רובאוס האגריד, שומר המפתחות והקרקעות בהוגוורטס."
הוא הושיט את ידו הענקית ללחיצה וטילטל את כל זרועו של הארי, ואחר כך את שלי.
"אז מה בעניין התה שלנו עכשיו, הא?" הוא אמר, משפשף את ידיו זו בזו. "אפילו שאני לא מתנגד למשהו קצת יותר חזק, אם, זאת אומרת, יש לכם דבר כזה..."
עיניו נתקלו באח השומם ובעטיפות הצ'יפס שבתוכו, והוא השמיע נחרת בוז. הוא רכן מעל האח. לא הצלחתי לראות מה בדיוק הוא עושה שם, אבל כשהתרחק כעבור שנייה בערה באח אש חזקה. האש מילאה את כל הבקתה באור מרצד והרגשתי שגל של חום שוטף אותי כאילו שקעתי באמבטיה חמה.
הענק התיישב חזרה על הספה, ששקעה תחת משקלו, והתחיל להוציא כל מיני דברים מתוך כיסי מעילו: פינג'אן נחושת, חבילת נקניקיות מעוכה, שיפוד, קנקן תה, כמה ספלים סדוקים ובקבוק עם נוזל זהוב, שממנו לגם לגימה ארוכה לפני שהתחיל להכין את התה. עד מהרה התמלאה הבקתה רחש וריח של נקניקיות נצלות.
איש לא אמר מילה, אבל כשהסיר מהשיפוד את שש הנקניקיות הראשונות, השמנמנות, העסיסיות והשרופות מעט, דאדלי זע מעט במקומו. הדוד ורנון אמר מיד: " אל תיגע בשום דבר שהוא נותן לך, דאדלי."
הענק צחק צחוק אפל.
"הילד-פודינג העגול הזה שלך הוא לא צריך שישמינו אותו, דרסלי, אתה אל תדאג."
הוא העביר את הנקניקיות אלי ואל הארי. הייתי כל כך רעבה עד שהרגשתי שבחיים לא טעמתי משהו כל כך טעים. אחרי שאכלתי את הנקניקיות חזרה אלי יכולת הדיבור ואמרתי: "סליחה, אבל עדיין לא לגמרי הבנתי מי אתה."
הענק לגם מהתה וניגב את פיו בגב ידו.
"אתם תקראו לי בשם האגריד," אמר, "ככה הם כולם קוראים לי. וכמו שאני אמרתי לכם, אני שומר המפתחות בהוגוורטס. מה זה הוגוורטס – בטח אתם יודעים את זה."
"אממ... לא," אמר הארי.
האגריד נראה המום.
"סליחה," אמר הארי מהר.
"סליחה על מה?" נבח האגריד, פונה לתקוע מבט בדרסלים שניסו להתחבא בצללים. "זה הם שצריכים לבקש סליחה! אני ידעתי שאתם לא מקבלים את המכתבים שלכם, אבל אני לא תיארתי לעצמי שאתם לא יודעים בכלל על הוגוורטס. אני לא מאמין! אתם אף פעם לא שאלתם את עצמכם איפה ההורים שלכם הם למדו את כל זה?"
"את כל מה?" שאלתי.
"את כל מה?!" הרעים האגריד. "רק רגע אחד!" הוא זינק על רגליו. מרוב כעס נראה היה שהוא ממלא את כל הבקתה. הדרסלים נצמדו בפחד אל הקיר.
"אתם באים להגיד לי," הוא גער בדרסלים, "שהילדים האלה – הילדים האלה! – הם לא יודעים בכלל שום דבר על – על כלום?"
רגע, מה?
לא יודעים כלום?
אני והארי למדנו בבית ספר והציונים שלנו היו טובים!
"אנחנו יודעים משהו," אמר הארי. "אנחנו יכולים, אתה יודע, לפתור תרגילים וכזה."
אבל האגריד פשוט ניפנף בידו ואמר, "על העולם שלנו (הערת הכותבת: תדמיינו שהמילים שמודגשות בספר מודגשות גם פה, פשוט לא הצלחתי), זאת אומרת. העולם שלכם. העולם שלי. העולם של ההורים שלכם."
"איזה עולם?"
האגריד נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.
"דרסלי!!" הוא הרעים.
הדוד ורנון, שהחוויר מאוד, לחש משהו שנשמע כמו "מימבלווימבל." האגריד תלה בי ובהארי מבט נואש.
"אבל הרי אתם חייבים לדעת על האמא והאבא שלכם," הוא אמר. "זאת אומרת, הם מפורסמים. אתה מפורסם, הארי."
שוב איבדתי את יכולת הדיבור.
"מה? אבא – אבא ואמא שלנו היו מפורסמים? מה פתאום?" שאל הארי.
"אתם לא יודעים... אתם לא יודעים..." האגריד משך בשערות ראשו, תולה בנו מבט מבולבל.
"אתם לא יודעים מה אתם?" אמר לבסוף
הדוד ורנון מצא את קולו.
"עצור!" ציווה, "עצור תכף ומיד, אדוני! אני אוסר עליך לספר דבר לילדים!"
רבים ואמיצים מוורנון דרסלי היו משקשקים תחת המבט הנזעם שהאגריד הפנה אליו עכשיו. כשהאגריד דיבר, כל הברה מדבריו רעדה מרוב זעם.
"אתה אף פעם לא סיפרת להם? אתה אף פעם לא סיפרת להם מה היה כתוב במכתב הזה שדמבלדור כבודו הוא השאיר להם? אני הייתי שמה! אני ראיתי את דמבלדור כבודו משאיר אותו, דרסלי! ואתה החבאת את זה מהם כל השנים האלה?"
"החביא ממנו את מה?" שאלתי בהתרגשות.
"עצור! אני אוסר עליך!" צעק הדוד ורנון בבהלה.
נשימתה של הדודה פטוניה נעתקה מרוב פחד.
"אוף, תלכו אתם לקפוץ לתוך שלולית, שניכם," אמר האגריד. "הארי, אמילי, אתם – אתם קוסמים. קוסם ומכשפה."
YOU ARE READING
אמילי פוטר ואבן החכמים|| מוקפא
Fantasyאמילי היא האחות התאומה של הארי פוטר. יש לה שיער שחור ארוך וחלק ועיניים ירוקות. היא מרכיבה משקפיים עגולים. היא גילתה את הקסם שבה בגיל 4, אבל היא עוד לא ידעה שזה קסם. היא מחוברת מאוד לטבע ויש לה שליטה די מפתיעה בארבעת היסודות. היא אוהבת חיות והחיות או...
