אמילי פוטר ואבן החכמים|| מוקפא

פרק שני: הסיפור מתחיל- הזכוכית הנעלמת

אני מתחילה את הסיפור ביום הולדת 11 של דאדלי. הארי העיר אותי, כרגיל, אחרי שדודה פטוניה העירה אותו.חבל.. חלמתי חלום טוב.. משהו על אופנוע מעופף.. הייתה לי תחושה שכבר חלמתי את החלום הזה. כמובן שאנחנו היינו צריכים להכין ארוחת בוקר. תמיד הרגשתי שם כמו משרתת. אני והארי קמנו והתחלנו להכין. הצלחנו איכשהו לשים את האוכל על השולחן שכמעט לא נראה מתחת לערימת המתנות של דאדלי. הסתכלתי עליו פותח אותן עם קצת קנאה. אני והארי אף פעם לא קיבלנו מתנות יפות, שלא לדבר על עוגה. הסתכלתי איך הוא קורע את העטיפה ממחשב, עוד טלוויזיה ואופני מירוץ. למה הוא רצה אופני מירוץ- לא ברור. דאדלי היה ילד שמן ששנא ספורט, אלא אם כן הפעילות כללה להכניס למישהו אגרוף. שק האיגרוף האהוב על דאדלי היה הארי (פעם גם אני הייתי אבל פעם אחת החזרתי לו ומאז הוא לא מתעסק איתי), אבל רוב הזמן הוא לא מצליח לתפוס אותו. לא רואים את זה עלינו אבל הארי ואני זריזים מאוד. יכול להיות שיש לזה קשר שגדלנו בתוך הארון שמתחת למדרגות, אבל אני והארי תמיד היינו קטנים ורזים לגילנו. שנינו נראים קטנים ורזים עוד יותר כי הדודים שלנו לא מבזבזים עלינו יותר מדי כסף, אז כל הבגדים שלנו מיד שנייה, כל הבגדים של הארי היו פעם של דאדלי וכל הבגדים שלי היו של הבת של חברה של דודה פטוניה והיא גדולה ממני בשלוש שנים.לי ולהארי יש פנים רזים, שיער שחור (של הארי תמיד פרוע ושלי ארוך מאוד וחלק מאוד) ועיניים ירוקות בורקות. שנינו מרכיבים משקפיים עגולים שיש עליהם נייר דבק (תודות לדאדלי). לשנינו יש צלקת דקה בצורת ברק על המצח. הצלקת שם מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, והשאלה הראשונה שאני זוכרת את עצמי שואלת את הדודה פטוניה היתה איך קיבלתי את הצלקת.
"בתאונת הדרכים שבה נהרגו הוריך" היא אמרה תמיד. "ואל תשאלי שאלות". תמיד אסרו עלי ועל הארי לשאול שאלות. התרגלנו. בחזרה למטבח ביום ההולדת של דאדלי, הטלפון צילצל ודודה פטוניה הלכה לענות. כשהיא חזרה למטבח היא נראתה מודאגת ונרגזת. "חדשות רעות, ורנון. גברת פיג שברה את הרגל, היא לא תוכל לקחת אותם" היא החוותה בראשה לכיוון שלי ושל הארי.אם אתם רוצים לדעת מי זאת גברת פיג תבדקו בסיפור של הארי.
דוד ורנון ודודה פטוניה דיברו קצת והחליטו לקחת אותי ואת הארי לגן החיות יחד איתם.
דאדלי התחיל "לבכות", לא בכי אמיתי, רק כדי שדודה פטוניה תיתן לו מה שהוא רוצה.
"אני לא רוצה שהם יבואו!" הוא צעק "הם תמיד מקלקלים הכל!!" פעמון הדלת צילצל. "אוי, אלוהים, הם כאן!" אמרה הדודה פטוניה ושנייה אחר כך נכנס לבית פירס פולקיס, החבר הכי טוב של דאדלי ואחד האנשים השנואים עלי ביותר בעולם. כשהוא נכנס החלפנו בחשאי מבטים של תיעוב עמוק ודאדלי הפסיק מיד להעמיד פנים שהוא בוכה. אחרי חצי שעה כבר היינו בדרך לגן החיות. דוד ורנון ודודה פטוניה לא הצליחו לחשוב על תוכנית טובה יותר, אבל לפני שיצאנו דוד ורנון לקח אותי ואת הארי הצידה ואמר "אני מזהיר את שניכם, אם תעשו צרות, אם אפילו תחשבו לעשות צרות- שניכם תישארו בארון עד סוף השנה!" "לא התכוונו לעשות כלום" אני והארי אמרנו ביחד (בכל זאת, תאומים) "מבטיחים". אבל דוד ורנון לא האמין לנו. הבעיה היא, שדברים מוזרים תמיד קורים בסביבה שלנו ואף פעם לא הצלחנו לשכנע את הדודים שלנו שהם לא קרו באשמתנו.
כשהייתי בת 4 (כן, הקסם שבי התגלה בגיל 4) ילד אחד החליט שיהיה מצחיק לשפוך עלי מים ואדמה. כשהוא התחיל לשפוך את האדמה המים שהיו עלי עברו אליו והדלי עם האדמה שינה כיוון וכל האדמה נשפכה עליו (כאן מתבטא החיבור שלי לטבע והשליטה שלי בארבעת היסודות). בגלל זה נעלו אותי ואת הארי בארון לשבוע. בגיל 6 ילד אחד קרא לי בכל מיני שמות וכעסתי מאוד ופתאום הוא התחיל לצרוח כאילו ממש כואב לו. בגיל 8 החבורה של "מלכות הכיתה" צחקו עלי ופתאום הפנים של כל הבנות האלה התנפחו. אבל ביום כזה שום דבר לא יכול להתקלקל. לא נורא אפילו לשבת עם דאדלי ופירס (כשדאדלי והארי בינינו) בשביל התענוג לבלות את היום במקום שונה מבדרך כלל. בזמן שנהג הדוד ורנון התלונן. הוא אהב להתלונן, אנשים בעבודה שלו, אני והארי, העיריה, אני והארי, הבנק ואני והארי, אלה הנושאים האהובים עליו לתלונות. היום הוא התלונן על אופנועים.
".... דוהרים להם כמו מופרעים, הפושטקים האלה," הוא אמר כשאופנוע עקף אותנו.
"היה לי חלום על אופנוע" אמר הארי לפתע. "הוא עף באוויר." דוד ורנון כמעט עשה תאונה. הוא הסתובב ובפרצוף סגול כתמיד צעק על הארי: "אופנועים לא עפים באוויר!!!!!!!!!!!" פירס ודאדלי גיחכו ואני הסתכלתי על דוד ורנון בייאוש.
"אני יודע שלא" אמר הארי. "זה היה רק חלום". זאת הייתה טעות מצידו להגיד משהו. אם היה משהו שהדרסלים שנאו יותר מהשאלות ששאלנו היו דברים שאמרנו על חפצים שהתנהגו באופן מוזר ובלתי שגרתי, אפילו אם זה קרה בחלום או בסרט מצויר. הם חשבו שזה עלול להכניס לנו רעיונות. "גם אני חלמתי את החלום הזה" לחשתי באוזנו של הארי. "קצת מוזר, לא?"
"קצת, כן" הוא ענה לי בלחש.
זאת הייתה שבת שטופת שמש וגן החיות היה מלא במשפחות  מבלות. הסתכלתי בקנאה קלה על הילדים שהלכו לצד הוריהם. בכניסה הדרסלים קנו לדאדלי ולפירס גביעים ענקיים של גלידת שוקולד, ואז - בגלל שהגברת הנחמדה באוטו גלידה שאלה אותי ואת הארי מה אנחנו רוצים לפני שהם הספיקו להסתלק, הם קנו לנו קרטיבי לימון זולים. 'בעצם די טעים' חשבתי וליקקתי אותו. בקושי שמתי לב לחיות (למרות שאני מאוד אוהבת חיות והחיות אוהבות אותי). זה היה הבוקר הכי טוב שעבר עלי ועל הארי זה זמן רב הארי הקפיד להישאר קרוב אלי כדי שדאדלי ופירס, שלקראת ארוחת הצהריים כבר התחילו להשתעמם מהחיות, לא יחזרו לשעשוע האהוב עליהם - להרביץ לו. אכלנו במזנון של גן החיות. אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לביתו הזוחלים. היה שם קריר וחשוך עם חלונות מוארים לכל אורך הקירות. לא ממש שמתי לב לכל השאר, רק הקפדתי לשמור עם הארי על קשר עין כדי שלא ילכו בלעדי. אחרי חמש דקות, בערך, שמעתי חבטה, הסתובבתי וראיתי את הארי שוכב על הרצפה, משפשף את הצלעות שלו. רצתי אליו "אתה בסדר?? מה קרה??"
"דאדלי הכניס לי אגרוף בצלעות."
פתאום דאדלי ופירס קפצו אחורה בבהלה. הסתכלתי ונבהלתי מאוד, הזגוגית שאטמה את התא של נחש הבריח נעלמה! הנחש הענקי התיישר חוליה-חוליה והזדחל אל הרצפה ויכולתי להישבע שכשהנחש עבר ליד הארי שמעתי קול נמוך לוחש "ברזסססיל, הנה אני מגיע... תודה, אמיגו!"
פירס ודאדלי התנהגו כאילו שכחו איך מדברים. אני לא חשבתי שהנחש עשה משהו רע, רק העמיד פנים שהוא עומד לנגוס בקרסוליים שלהם כשחלף לידם, אבל עד שחזרנו למכונית של דוד ורנון , דאדלי כבר הספיק לספר שהנחש כמעט הוריד לו את הרגל ופירס נשבע שהוא ניסה למחוץ אותו למוות. אבל מבחינתי ומבחינתו של הארי הכי גרוע היה כשפירס נרגע קצת הוא אמר: " הארי דיבר איתו, נכון הארי?"
שלחתי אליו מבט כועס והוא התכווץ קצת (אני יכולה להיות מפחידה כשאני רוצה) אבל כבר היה מאוחר מדי.
דוד ורנון חיכה עד שפירס הלך הביתה לפני שפנה לטפל בי ובהארי. הוא כעס כל כך שהוא בקושי הצליח לדבר. הוא הצליח לומר רק "לכו - שניכם - ארון - חכו - בלי ארוחות" לפני שהתמוטט בכיסא.
אחרי שעות אני והארי ישבנו בתוך הארון החשוך והצטערנו שאין לנו שעון ואין לנו דרך לבדוק אם הדרסלים עוד ערים. רק אחרי שירדמו נוכל ללכת לחפש קצת אוכל במטבח.
המחשבות שלי נדדו אל ההורים שלי. אני חושבת שתמיד זכרתי במקום כלשהו במוח מה באמת קרה שם ואיך הם נהרגו אבל באותו זמן בתוך הארון זכרתי רק הבזק של אור ירוק וכאב חד בצלקת שלי.באותו זמן חשבתי שזאת התאונה. את ההורים שלי בכלל לא זכרתי. הדודים שלנו כמעט שלא דיברו עליהם, ולי ולהארי היה אסור לשאול שאלות. לא היו תמונות שלהם בבית.כשאני והארי היינו קטנים יותר היינו חולמים על הזמן על קרוב משפחה לא מוכר שיבוא לקחת אותנו משם, אבל זה אף פעם לא קרה; הדרסלים היו קרובי המשפחה היחידים שלנו. אבל לפעמים חשבתי (או אולי קיוויתי) שזרים ברחוב מכירים אותנו. אה, שכחתי, לא אותי. אני רק "אחות של". הם הכירו את הארי. זרים מאוד מוזרים. איש פצפון עם כובע צילינדר סגול קד להארי פעם קידה כשהלכנו לעשות קניות עם דודה פטוניה ועם דאדלי. אחרי שהדודה שאלה את הארי בזעם אם הוא מכיר את האיש, היא מיהרה לצאת מהחנות בלי לקנות שום דבר. פעם אחרת אישה פרועה למראה בבגדים ירוקים נופפה לנו פעם באוטובוס. אה, אופס, לא לי. רק להארי. אני רק "אחות של". איש קירח שלבש מעיל סגול ארוך במיוחד אפילו לחץ את ידו של הארי יום אחד ברחוב. רק הארי. כי מי אני בכלל? אני רק "אחות של".
בבית הספר לא היו לי ולהארי חברים (אם כי המצב שלי השתפר קצת אחרי שהחבורה של דאדלי התחילה לפחד ממני). כולם ידעו שהחבורה של דאדלי שונאת הארי ואמילי פוטר המוזרים בבגדיהם הגדולים מדי ובמשקפיהם השבורים, ואף אחד לא רצה להסתכסך עם החבורה של דאדלי.