the other one

Part two

הימים למחרת חלפו בשגרה כואבת, נזיפות ומכות מאבא, עבודה מתישה, וכמובן ציפיה ולחץ לבחירה.

כשסוף סוף הגיע היום הגורלי, היום שכולם החשיבו מופלא, לי עבר יום נוראי.
אבא היה שתוי במיוחד, וגופי כאב ממכותיו יותר מתמיד.
הלכתי בצליעה אל כיכר העיר כדי לשמוע את ההכרזה.

הכיכר היה מלא באנשים, ובמרכזו נחה במה.
על הבמה עמדו כמה אנשים שלא זיהיתי, ואיש מהארמון. היה אפשר לזהות אותו, עם הסמל הזהוב הגדול שעל המדים שלו, מנצנץ באור השמש.

"הקשבה כולם! משפחת המלוכה החליטה על 35 בנות, והנה הן." קרא בקול הכרוז מהארמון וכל הכיכר השתתק במהירות.
הוא הוציא מכיסו קלף, ופתח אותו.
"השם הראשון, אנה ווארקס, שלוש מארידו." "מה הוא אומר?" לחשה ילדה קטנה לידי, נראתה ארבע או חמש, לאמא שלה שעמדה לידה.

"הוא מקריא את שמות הבנות הנבחרות, מעמדן, ואת העיר שלהן."
"מירנה לומיאן, שתיים מליסקה.
לורן גרין, ארבע מדומני.
אנריה פורד, שש מרויאל."

למשמע שמי, התנשפתי בכבדות. למזלי, קולי נטמע עם שאר הקהל, ששמעו את העיר שלהם אך לא הבינו מי הנערה הנבחרת.

הפסקתי להקשיב אחרי ששמעתי את שמי, והתעוררתי מההלם רק כשהשליח גמר את דבריו ופצח בנאום חדש.

" האם אנריה נמצאת כאן?" שאל השליח וחיכה לבואי. נשמתי עמוק ונדחקתי בין האנשים, ממלמלת סליחה פה ושם.
הגעתי אל הבמה ועליתי עליה ברגליים קלילות.

כולם הופתעו לראותי, שש שנבחרה, וחלקם חדרו בי מבטים שלא אשכח.
"האם את אנריה?" שאל אותי השליח בקול ובסקרנות.
"כן." אמרתי בקול צרוד.
גבירותי ורבותיי, הנחברת של רויאל, אנריה!" אמר הכרוז בדרמטיות והרים את ידי.

כל מי שהיה חמש ומטה, הריע לי.
אבל ראיתי את מבטיהם השונאים של המעמדות הגבוהים, שלא האמינו שמישהי ממעמד שש גנבה את מקומם.

לאחר שהתפזר הקהל, השליח דיבר איתי ביחידות עם האנשים האחרים שהיו על הבמה.

הוא הסביר לי מה עומד לקרות בימים הקרובים, ולהודיע להורי שנבחרתי.
היססתי ואמרתי לו שיש לי רק אבא, אבל לא פירטתי מעבר לזה.
החלטתי שאבא יקבל את ההפתעה בעצמו כשנבחרתי, ולא יוכל להכותי ברבים.

חתמתי על כמה מסמכים, ובזאת השליח ואנשיו נכנסו לכרכרה מפוארת עם לוגו הממלכה עליה, ונסעו בענן אפר.

*

השליח לא שיקר, והבית הוצף באנשים בימים שלאחר הכריזה. אבא כמובן לא אהב בכלל את החדשות, אך לא יכל לעשות שום דבר.
הגיעו מהארמון אנשים שמדדו את גופי, בדקו את בריאותי ודיברו איתי על מה עומד לקרות.

כל יום היה קשוח במיוחד, וידעתי שאבא רוצה ללמד אותי לקח בכל רצונו, אבל הוא גם הבין שאם יראו מכות חדשות עלי, ישאלו מהיכן הן, וזה לא טוב לו.

כמובן שהם שאלו על כל הצלקות והמכות הישנות שלי, אבל אמרתי שזה רק מהעבודה.
הבן אדם האחרון שביקר בביתנו, אמר שביום למחרת יבואו לקחת אותי לארמון, ואני צריכה לארוז ולהתכונן.

ארזתי את מעט הדברים שרציתי לארוז לתיק קטן וישן, ולא הצלחתי להירדם בלילה.
לא ידעתי מה עומד לקרות מעכשיו, או איך להגיב למצב.

לא ידעתי איך לספר למישהו שלא אכפת לי בכלל מהנסיך, רק רציתי לברוח.

כשהגיע היום למחרת , ודפקו מוקדם בבוקר, פתחתי ודיברתי בשקט כדי לא להעיר את אבא.
אחרי סידורים אחרונים, שומר אמר לי שיוצאים.

הוא שאל אם אני רוצה להגיד שלום לאבא שלי, אבל אמרתי בחדות שלא, והוא לקח אותי לכרכרה שחנתה מחוץ לדלת בלי שאלות מיותרות.

נכנסת לתוכה והתפעלתי מיופייה. "את שש נכון? השש היחידה בתחרות." שאל אותי השומר שראה את התפעלותי.
הנהנתי בלי מילים והבטתי אל מחוץ לחלון.

הכרכרה החלה לנסוע, וראיתי המון אנשים בצידי הדרך מעודדים וקוראים בשמי.
"כל אלה, תומכים בי?" תהיתי בקול והשומר חייך.
"אכן." ענה בקצרה.

הכרכרה נסעה לאט, ואני נופפתי באיטיות לאנשים שבשביל. הם היו בעיקר שש ושבע, לא מפתיע, ופה ושם זיהיתי ארבע וחמש.

כשעזבנו את העיר ונסענו דרך שבילים עם נוף ירוק, פנה אלי השומר.
"אני ממליץ לך לנסות לישון. יש לנו מסע ארוך."
הקשבתי לעצתו, הרמתי את רגלי אלי ועצמתי את עיני.

בהתחלה היה לי מביך קצת שהשומר פשוט בוהה בי, אבל התחלתי להרגיש מנומנמת, ולפני שהבנתי מה קורה, נרדמתי.

--------------------------------------------------------------

זה היה פרק שתיים!! היה ממש כיף לכתוב אותו, ואני מקווה שלכם היה כיף לקרוא אותו.
תודיעו לי את דעתכם, וכמובן תחכו לפרק שלוש!

ולא לשכוח

תצביעו

תגיבו

תעקבו

ומקווה שניפגש! ❤️