לרגע פשוט בהיתי בו.
ואז ישר דחפתי אותו ממני.
"מה עובר עליך? אתה לא יכול ככה לנשק אותי בלי רשות! לא אכפת לי מי אתה אדוני אבל גבר לעולם, לעולם לא ינשק אישה ללא רשותה! תתבייש." כמעט צעקתי עליו את זה, וראיתי שהוא בהלם קצת.
לא חיכיתי לתגובה ומיד הסתובבתי והלכתי במהירות.
אחרי כמה שניות עצרתי כדי לנשום.
לא יכולתי להאמין שזה קרה הרגע. הרגע חוללתי ואיבדתי את האפשרות שלי להינשא בצורה רשמית. רציתי לפרוץ בבכי.
חזרתי לחדר ושמחתי שאף אחד לא היה שם. ניגשתי אל המראה וסידרתי את השמלה שלי ואת עצמי. הסתכלתי סביב החדר וחיפשתי עיסוק.
יצאתי מהחדר והתקדמתי אל החדר נשים, שגם הוא היה ריק בגלל שכולן היו בארוחה. ניסיתי לקרוא משהו, אבל לא הצלחתי להתרכז. המשכתי להסתובב בארמון, טרודה במחשבות. כשהתקדמתי במסדרון הבחנתי בחדר קטן, עם כמה כלי ציור בו, כנראה מחסן כלשהו. נכנסתי אל החדר וסגרתי בעדינות את הדלת. התיישבתי על הכיסא מול הקן ציור הריק שמולי, והבטתי לצדדי.
היה על ידי קופסת צבעים ישנה, ומכחולים מרופטים לידה. לקחתי מכחול, והתחלתי לצייר על הקנבס. תמיד הרגשתי שהיה לי חוש בכל הנוגע לציור, והייתי אוהבת תמיד בין העבודות לצייר על דברים, או בלילות לצייר באבק שנצבר על הרצפה כשאבא ישן.
הנחתי את המכחול שוב ושוב על הבד, והתחלתי אט אט ליצור משהו. כאשר סוף סוף גמרתי, הבטתי בציור עם חיוך קטן, אך סיפוק גדול בלב.
היה בחדר חלון עגול קטן בקצה הקיר, ולפי התאורה, הבנתי שכבר מאוחר, ואולי דואגים לי. הבטתי מבט אחרון בציור, ויצאתי מהחדר, אשר אליו הבטחתי שאחזור.
התקדמתי חזרה אל חדרי, ומריאן כמובן הייתה שם וחיכתה לי, כנראה לא יותר מדי למזלי. היא רחצה אותי והכינה אותי לשינה, ויצאה מהחדר. נשכתי במיטתי והנחתי למחשבות שלי להסתובב. אם מישהו היה רואה אותנו היום בגינה, זה כנראה היה הסוף שלי. היו מפיצים עלי סקנדל, שאני פרוצה, אבל על הנסיך הטוב והיפה לא היו כותבים כלום, כי איך אפשר?
*
כאשר הגעתי בבוקר לחדר האוכל, מיד תפס את עיני משהו על הקיר. התיישבתי במקומי, וניסיתי שוב להביט לעברו. כאשר זיהיתי, כמעט הפלתי את הכוס שלי מתדהמה. זה היה הציור שלי.
יצאתי מהחדר על מנת לנשום ושמעתי את קונור יוצא אחרי.
"מה זה עושה כאן?" שאלתי בתקיפות.
קונור הרגיש את כעסי והתקשה. "אני לא מוכן לנהל איתך את השיחה הזו כשאת ככה כועסת. זכרי שאני הנסיך, ועלייך לכבד אותי." הסמקתי והחוותי קידה קלה. "סליחה הוד מעלתך."
"עכשיו כשאת רגועה, תני לי להסביר את עצמי. לאחר שיצאת בסערה מ... התקרית שלנו אתמול, רציתי לבדוק לשלומל, וראיתי אותך מציירת. לא ידעתי איך לבקש ממך מחילה, אז חשבתי שהמחווה שעשיתי עם הציור תרגיע את רוחותיך."
נדהמתי. "כיצד אתה חושב שלקחת ציור שבו שפכתי את רגשותי ולתלות אותו מול כולם ירגיע אותי? זה היה אישי!" הרגשתי את כעסי חוזר אלי.
"אני מצטער אנריה, לא ידעתי שזה כה אישי." הוא התנצל ברשמיות.
הרגשתי דמעות עולות בעיניי. "אתה לא מבין נכון?" לחשתי בתסכול. ראיתי בלבול בעינייו. "בגלל הפעולה שעשית, אני מחוללת עכשיו. איש לא ירצה להתחתן איתי כשידע שאיבדתי חלק מתמימותי." לחשתי והרגשתי דמעה סוררת נופלת לה. ראיתי אהדה ורוך בעינייו של קונור. "גברתי, אני יכול להבטיח לך שאיש לא ידע על זה. הבטחה של נסיך." חייכתי אליך חלושות והחוותי קידה שנית." תודה רבה הוד מלכותך." הוא הנהן עם ראשו, ואני חזרתי אל חדר האוכל.
**********
"מריאן?" קראתי כשחזרתי לחדרי. "כן גברתי?" "תארגני לי בבקשה אמבטיית קצף מרגיעה, עבר עלי יום מלחיץ, ואנחנו עדיין לא בשעות הצהריים." התיישבתי בכבדות על ספה שבקצה החדר. "מיד גברתי." ענתה מריאן ומיד החלה בהכנות.
עצמתי את עיניי ופלטתי אנחה גדולה. כשמריאן קראה לי שהאמבטיה מוכנה, ניגשתי אליה שתעזור לי להוריד את השמלה, ונכנסתי בעדינות אל המים החמים. מריאן החלה לעסות את ראשי בעדינות, והרגשתי את שרירי מתרפים.
לאחר האמבטיה המרגיעה מריאן עזרה לי ללבוש שמלה לאחר הצהריים, עד הברכיים ובצבע שמנת פשוט. מריאן התעסקה בשערי כשנשמעה דפיקה בדלת. היא ניגשה לפתוח, וחזרה עם העיתון הארצי שמחולק כל יום ברחבי הממלכה. "דואר." אמרה בשעשוע, והגישה לי את העיתון. היא המשיכה לסדר את שערי, ואני רפרפתי בין הדפים, חולפת עם עיניי על ההודעות הרגילות.
"אוי ואבוי!" קראתי והזדקפתי בכסאי. "מה קרה מיס??" מריאן נבהלה ורכנה קדימה כדי לראות על מה מדובר.
"אוי לא." אמרה אחרי, והתחלתי להרגיש קושי בנשימתי. "מריאן." "כן גברתי?" "אספתי בבקשה את שערי בתסרוקת פשוטה ומהירה, אני ממהרת למקום מסוים כרגע." "בוודאי גברתי."
מריאן פעלה במהירות, ואספה את שערי לפקעת פשוטה אך אלגנית.
היא עזרה לי לנעול את נעלי, ויצאתי בסערה מן החדר.
******
כשהגעתי למשרדו של קונור, רציתי להתפרץ פנימה, אך הזכרתי לעצמי שאין זה ראוי במקום שכזה. דפקתי בנימוס המרבי שהצלחתי להוציא מעצמי, וראיתי את קונור פותח את הדלת, שרווליו מופשלים ומבטו עייף.
"מיס, אני רואה שאת טרודה, רך עכשיו זהו לא זמן טוב." לא ידעתי איך להגיב, אז בלי מילים דחפתי לידיו את העיתון הפתוח והיישרתי אליו את מבטי הזועם.
ראיתי את עינייו מפרפרות על המילים, ולאט לאט נאחזות יותר ויותר אימה.
"אוי ואבוי לי." הוא ניגש לכיסאו ונפל אליו בכבדות.
" הבטחת לי!" הרגשתי את קולי נשבר ודמעות שוב מציפות את הראייה שלי. "הבטחת לי שהסיפור על הנשיקה לא יצא החוצה! איך יכולת לתת לזה לקרות?" הרגשתי תסכול רב, שעוד לא יצא לי לחוות מעולם.
"מיס, אני מבטיח לך שעשיתי כל מה שביכולתי להבטיח שהסיפור ישאר בנינו, לא ידעתי אפילו שראו אותנו! כנראה משרתת זיהתה אותנו והפיצה את הריכול, שהתפשט כמו אש בשדה קוצים."
נשענתי על הקיר, נותנת לדמעות לזלוג.
" חיי נהרסו, אתה לא מבין את זה? אתה תתאושש מזה, אתה הנסיך. אבל אני? כשאצא מכאן, אף גבר לא ירצה להתקרב בכלל אלי, אפילו אם הנסיך בעצמו הוא זה שחילל את תומתי." קולי התחלש, ולא ראיתי מוצא למצב הזה.
"זה לא יקרה." "מה?" שאלתי בקול מתייפח וניגבתי את דמעותיי.
"דבר שכזה לא יקרה, כי אם את רוצה פתרון, יש לי רק אחד. ואיני בטוח שתאהבי אותו."
" תאמין לי הוד מלכותך, כל פתרון שתציע לי אני אקבל." ניגשתי אליו והרגשתי ניצוץ תקווה.
"בסדר גמור אז." הוא אמר בקול סמכותי וקרא לאחד מהשומרים שעמדו בחוץ.
"אני מבקש ממך למסור את המסר הזה ישר לאבי, ושדבר לא יפריע לך בדרך." השומר השתחווה. "כל הוד מלכותך. מהו המסר?"
"תודיע לאבי שנגמרה התחרות. ושיש מנצחת."
רגע מה?
--------------------------------------------------------------
חזרתי??
YOU ARE READING
the other one
Romantizmהבחירה של אמריקה מעולם לא הייתה. למעשה, אמריקה לא נולדה עוד אפילו. פה מדובר על הבחירה של סבא רבא של מקסון, עם דמויות שונות לגמרי ותקופה אחרת. הסיפור עוקב אחרי אנריה, נערה שמעמדה שש, שהשתמשה בבחירה כדי לברוח מחייה. כשהיא נבחרה, היא מגיעה לארמון ומשם...
