"הוד מלכותך! אוי ואבוי, אני ממש מצטערת, לא שמתי לב אלייך."
מיד הזדקפתי והשתחוותי ברישול.
"הכול בסדר מיס? למה את בוכה?" שאל הנסיך בהיסוס.
"אה, סתם מגעגוע." שיקרתי והדבקתי חיוך על הפנים.
"אפשר לשאול מהו שמך?" "אני אנריה" הסמקתי.
"שם מיוחד. " אמר בפשטות הנסיך ולא פירט. עמדנו כמה שניות ולא הבנתי למה הוא לא עונה חזרה, הרי הוא אמור להבין בנימוס.
"ומהו שמך? " שאלתי בסוף, כי התייאשתי מזה שהוא יבין לבד.
" אינך יודעת את שמי?" שאל בהפתעה.
"לא, אני מתנצלת. " הסמקתי מיד והבנתי למה הוא לא אמר. הרי למה שאני לא אדע את שמו?
"אני קונור." אמר הנסיך-קונור-ברוך.
"נעים להכיר אותך הוד מלכותך." אמרתי בשקט והושטתי יד ללחיצה, מטימטום כמובן.
מבט משועשע עלה על פניו ומיד הורדתי את ידי. הסתובבתי ללכת אך הוא תפס בידי וסובב אותי.
הוא נשק לידי בעדינות והרים אלי מבט. "היה נחמד להכיר אותך, אנריה." אמר לי הנסיך, התרומם והלך.
הלכתי מהר חזרה לחדר, מובכת ברמות.
למרות שהוא נראה מאוד נחמד במבט ראשוני.
בחדר הייתה מיראן, מזמזמת בשקט ותופרת משהו.
"איך הייתה הארוחה מיס?" שאלה בחיוביות וצנחתי על המיטה.
"מעולה." אמרתי בסרקזם ושמעתי אותה מצחקקת.
חייכתי לעצמי חיוך קטן ועצמתי את עיני.
**
"מיס," מישהו ניער אותי. "מיס." פקחתי את עיני באיטיות וראיתי את מיראן רוכנת מעלי.
"מה קרה?" שאלתי בנמנוך ושפשפתי את עיני.
" מיס את חייבת להתעורר, יש מורדים בארמון." ענתה בדאגה.
מיד הזדקפתי ומיראן נבהלה טיפה.
קמתי במהירות מהמיטה ומריאן הלבישה אותי בחלוק צמרירי.
"מה השעה מיראן?" "שתיים עשרה בלילה מיס." מה? כמה זמן ישנתי?
מיהרנו בין המסדרונות ושמענו קולות מעלינו. "מהר מיס, מהר." היא הכניסה אותי לתוך חדר מדרגות ומיד באה ללכת.
"למה את לא באה?" "למשרתים יש מקום משלהם." ענתה ומיד נעלמה.
ירדתי בשקט במדרגות ופתחתי את הדלת שבתחתית.
משפחת המלוכה הייתה שם, יחד עם שומרים ומלא בנות בוכיות.
לא היה מקום בספסלים אז הלכתי לפינה והתיישבתי על הרצפה הקרירה.
לוקאס ראה שהגעתי ומיד נגש אלי.
" מה שלומך מיס?" הזעפתי פנים." למה אתה קורא לי ככה?" "כי ככה אני אמור לקרוא לך."
"תקרא לי אנריה." ציוויתי עליו והוא התיישב לידי. "אז מיס," התעלם קונור מדברי, "מה מצבך?"
"בסדר גמור למה?" "כי יש התקפת מורדים?" שאל קונור כאילו הוא לא הבין את תגובתי.
"אוי נו באמת. בתור שש שחיה בחלק הכי עני בממלכה בערך אני רגילה לזה." אמרתי בבוז וישבנו בשקט לכמה שניות.
"זה די עצוב שאת רגילה לזה."
"אני יודעת."
"אז איך זה מרגיש לך להיות שש בתחרות? מוזר או משהו? " שאל קונור בניסיון להעביר נושא.
"למה שזה יהיה מוזר?"
"כי את המעמד הכי נמוך, הכי פחות."
אווץ'.
"סליחה באמת הוד מלכותו," התעצבנתי והתרוממתי ממקומי. "שאני לא מספיק שווה בשבילך, עשירה מספיק."
"וואו וואו תרגיעי, כולה ציינתי עובדות. "
לא אין גבול לנסיך הזה.
" אוקיי אדוני-החסר-טקט, אני עכשיו אלך למקום שבו לא יורדים עלי בגלל המעמד שלי, שזה אומר שם בפינה עם העכברים. להתראות קונור."
אמרתי בקרירות והתחלתי ללכת אל הפינה בקצה השני של החדר.
" את לא אמורה לקרוא לי ככה בשמי הפרטי, את יודעת. " קרא לעברי.
"מה קונור? אני פשוט לא שומעת!" העמדתי פני חירשת כדי לעצבן אותו והתיישבתי בפינה השנייה. ראיתי שהוא הזעיף פנים וניגש אל לידיה, מחייך אליה בעדינות.
עצמתי עיניים וניסיתי לשכוח מהנסיך החוצפן הזה.
לא משנה מה קורה כרגע בחוץ, תמיד להיות עם אבא זה גרוע יותר.
רעד קל עבר בי ודחקתי אותו מיד.
אני לא מוכנה לקבל פה התקף. לא פה.
העפתי מבט אחרון לנסיך, שדיבר עם עוד בנות, והתכרבלתי עם עצמי.
כאילו אני יכולה להגן על עצמי מהעולם.
מאבא שלי.
ובזאת נרדמתי.
--------------------------------------------------------------
וואי ממש סליחה שלא העלתי מלא זמןןןן פשוט הייתי בשוויץץץ🌌🌠
אני גם העלתי ממש היום סיפור חדש, מנסה משהו שהוא לא פאנפיק.
מוזמנים ללכת לראות!!
ממש סליחה גם שהפרק הזה קצר יותר מהרגיל פשוט בול חזרתי ואני עכשיו אורזת שוב.
תודיעו מה דעתכם על הפרקק!!
אתם עדיין אוהבים את קונור? או שאולי את אנריה בכלל?
אז....
תצביעו
תגיבו
תעקבו
ויאללה ניפגש❤️
YOU ARE READING
the other one
Romansהבחירה של אמריקה מעולם לא הייתה. למעשה, אמריקה לא נולדה עוד אפילו. פה מדובר על הבחירה של סבא רבא של מקסון, עם דמויות שונות לגמרי ותקופה אחרת. הסיפור עוקב אחרי אנריה, נערה שמעמדה שש, שהשתמשה בבחירה כדי לברוח מחייה. כשהיא נבחרה, היא מגיעה לארמון ומשם...
