תמיד שלך

פרק 9 - גבריאל:

שבוע עבר מאז נישק את לואיזה לראשונה. ועדיין גבריאל היה כלא מאמין. לואיזה לאמברט, הוא אהב אותה מאז שהיה ילד כשגר אצל זוג הקשישים שם במרסיי. הוא היה מכסח את הדשא בגינה וצופה בה מבלי שתראה. הוא היה ילד קטן, יתום וחסר כל והמחשבה עליה הייתה כל עולמו. זוג הקשישים לא חיבבו אותו במיוחד, אך היו צריכים את עזרתו, לכן נשאר שם. הדבר החיובי שנבע מכך היה שהכיר את משפחתה של לואיזה. בכל פעם שהיא חלפה על פניו ליבו החסיר פעימה, למרות שהיה אז בן 8 או 9. הוא לא היה ילד רגיל, החיים התאכזרו אליו והבגרות קפצה עליו טרם זמנה.
הוא זוכר בבירור את היום שהם עזבו את מרסיי ועלו על האוניה לאנגליה ב1927. 12 שנים עברו, והוא גדל והתבגר, התעשת, התפתח ופרח, עזב את זוג הקשישים לאחר שנפטרו ולא הורישו לו דבר, חסר כל והעולם לפניו. כן, המון מים עברו בנהר אבל ללואיזה תמיד הייתה פינה בליבו. כל השנים הארוכות האלו.
הרהוריו סחפו אותו כשהתהלך ברחובות לונדון בדרכו למרי וג'וזף. הוא נזכר שבעוד כמה ימים הם יסיימו את עסקי התה כאן, ויחזרו לצרפת. המחשבה הזאת אכלה אותו.
הוא שמע צעדים מהירים מאחוריו הולכים וקרבים. בזמן שתהה אם לייחס חשיבות הצעדים כבר הדביקו את צעדיו
"בונז'ור גבי!" הוא נבהל לשמע הקול והסתובב
"לו! הפלת לי את הלב. מה את עושה כאן?" הוא חייך ותפס בידה.
"היום יום ראשון. אין מכללה אז יצאתי לטיול עם עצמי. אני אוהבת את הסמטאות כאן" היא אמרה וגבריאל חשב כמה מיוחדת היא. לרוב האנשים אין את המסוגלות לצאת לטיול עם עצמם ולהנות משלווה וחופש פנימיים, ולואיזה יכולה.
"חשבתי שאני רואה אותך אז רציתי להפתיע אותך" היא הוסיפה וחייכה אליו.
הוא הסתכל עליה, היא לבשה שמלה תכולה עם תחרה ורשת בשרוולים הקצרים ובמחשוף. שיערה החום הקצר פזור ומסולסל והגיע כמעט לעצמות הבריח שלה, עורה הענברי בהק ושפתייה עטו צבע וורוד אדמדם. היא הייתה יפה כל כך בעיניו. לפתע הוא משך בידה והתחיל ללכת מהר יותר
"גבריאל! לאן אתה הולך?" היא שאלה וצחקה
"תכף תראי" הוא ענה לה וחייך
הם הגיעו לאחוריו של בניין גדול והכל קירות סביבם.
הוא נשען על הקיר מאחוריו והושיט את ידו שוב ללואיזה
"תרצי להישאר איתי כאן קצת מאדאם?" הוא שאל אותה וחייך, הוא רצה לנהוג בה במלוא הכבוד המגיע לה.
היא לקחה את ידו וקפצה עליו בחיבוק גדול. הוא הצמיד את שפתיו לשלה והם התנשקו דקות ארוכות. הם התנתקו ולואיזה צחקה.
"ששששש" הוא אמר לה ונצמד אל שפתיה שוב בחיוך.
"עוד... ישמעו... אותנו" אמר לה בין נשיקה לנשיקה. היא הניחה את ידיה עליו והוא חיבק אותה. מנשק את שפתיה בתשוקה שלא נגמרת. הם מתנתקים והוא מביט בפניה. עינייה צבועות דבש והוא טובע בהן. היא מביטה בו חזרה והם נשארים כך בשתיקה. שתיקות בדרך כלל מביכות אותו, אך זו הייתה שתיקה טובה. גבריאל אף פעם לא מצא אדם שכל כך נוח לו לשתוק איתו. הוא ראה שעיניה בורקות ומתחילות לדמוע.
"אני אוהב אותך לואיזה לאמברט" הוא אמר לה בשקט, שובר את השתיקה. הוא ראה את החיוך מבצבץ בזווית פניה וגדל. עיניה שטופות דמעות של אושר
"גם אני אוהבת אותך גבריאל" היא אומרת לו בקול דק ונופלת על כתפיו לחיבוק.
הוא מחבק אותה ולוחש באוזנה
"מגיל 8 אני אוהב אותך. הייתי מסתכל עלייך כל הזמן מתפלל שאת לא שמה לב שאני בוהה בך. היית רצה בחצר והייתי מסתכל עלייך. כשהיית נופלת ומקבלת מכה הייתי שוכח ממכסחת הדשא והמזמרה בגינה והייתי מביט בך מודאג מרחוק, וכשעזבת את מרסיי כאב לי הלב, אך לא יכולתי לשכוח אותך" הוא אמר לה על סף דמעות. היא הידקה את אחיזתה בו ואמרה
"תמיד חשבתי שאני מדמיינת שגם אתה אוהב אותי. היה לי הכל אז בצרפת, הייתי ילדה שלא חסר לה כלום. אבל היה חסר לי אותך. פחדתי מזוג הקשישים ההם שגרת אצלם וידעתי שלא יהיה לי האומץ לגשת אליך. לכן הייתי חולפת על פניך כל הזמן ו..." מילותיה גמעו והוא ראה שהאושר מציף אותה.
הם עמדו כך חבוקים זמן רב כך כך שהוא הרגיש כאילו עברו שעות, הוא שכח מהכל. שכח מהאונייה לצרפת בעוד ימים ספורים, שכח מהביקור אצל מרי וג'וזף, ונתן לעצמו לשקוע בתוך החלום המתוק הזה שמתגשם לו.