Love is only for the brave

פרק 2

הארי התעורר במיטה, ראשו פועם בכאב.
הוא התהפך ופלט אנחה. ״אתה ער!״
״ג׳יזס נייל!״ הארי צעק ואחז בחזו, נשמתו כמעט עוזבת את גופו מרוב בהלה. המחומצן פרץ בצחוק חסר שליטה ונפל על המיטה לצד הארי.
״נייל! תצחק יותר בשקט-״ הארי אחז בראשו בכאב. ״מצטער חבר״

״הנה קח״ נייל הושיט למתולתל כוס מים.
״תודה״ הארי מילמל ולקח את המים.
״הזמנתי פיצה״ נייל אמר בחיוך רחב.
הארי הנהן, יודע שהפיצה הוזמנה על הכרטיס שלו.
״אז..... לואי?״ נייל שאל, גורם להארי לנשוך את שפתו התחתונה ולפלוט יבבה שנייל פירש כאישור.
״קום ילד! אנחנו הולכים לטיול״ נייל משך את הארי על רגליו. ״א-אבל הפיצה-״
״אל תזרע מלח על הפצעים הארי״

נ.מ. לואי-
ליאם ולואי נשארנו במסיבה עד שלוש בבוקר.
הכל היה קצת מטושטש אבל אם לואי זכר נכון הארי התקשר. ליאם ניתק בדיוק כשהגיע אליו אבל כשהוא סירב להגיד לו מי היה בצד השני של השיחה הוא סוג של הבין בעצמו. הוא... הוא מקווה שהוא בסדר. כן.

״תפסיק הארי- ז-זה לא אני- אני לא יכול להיות מה שאתה רוצה ממני.״ לואי דחף את הארי ממנו.
לואי הביט באימה בהארי מוחה את דמעותיו.
״אני מצטער- אני לא יכול- אני פשוט לא יכול״
אולי הארי הרגיש מספיק בנוח להראות לכולם מה הוא ו״לנופף בדגל הזה״ תרתי משמע, אבל לא לואי- ה-הוא לא היה מוכן שכולם יסתכלו עליו ככה, להגיד את זה משמע להכיר בזה. והוא סירב להכיר בזה. הוא שמח בשביל הארי... זה פשוט לא בשבילו.
״הארי אני מצטער-״ לואי התקרב בזהירות.
״ת-תתרחק ממני!״ הארי פלט בכאב נפשי יותר מפיזי, נותן ללואי מבט אחרון ובורח מהחדר.
רק מספר שיחות.. זה כל מה שנדרש כדי לגרום ללואי לפקפק בכך.

מאז הם השלימו ורבו והשלימו ורבו עוד ועוד.
עד לפני שבוע...

אבל לעזאזל הוא רק רוצה לחשוב על משהו אחר.
לואי חטף את המפתחות שנחו על ערימת המכתבים ויצא מביתו של ליאם נכנס למכונית ויוצא לנקות את הראש.

הוא ניסה לרוקן את ראשו מכל מחשבה שניסתה להשתחל לבפנים. הוא היה טעון כמו אקדח, מלא עד קצה ראשו במחשבות.
״לעזאזל״ הוא פלט כשראה לאן לקח את עצמו בלי לשים לב.
הוא חנה מול הבית.
חלונות הזכוכית הגדולים החזירו את אור השמש ישירות וסינוורו אותו. הוא ישב שם זמן ארוך, בוהה, אולי חלק בו קיווה שהארי יצא לפתע מהבית. אבל החלק ההגיוני בו ידע שהוא רק יקבל תזכורת לכמה הוא פגע בהארי, תזכורת ללבות את השנאה שבערה בתוכו, מאיימת לכלות אותו ולחנוק אותו עם כל טיפת עשן כבד וצפוף.
לבסוף הוא מצא את עצמו דופק על הדלת הלבנה, הרכה ומחכה לתשובה. כשלא נענה הוא הוציא את המפתח הנוסף מתחת לעציץ בצורת חמניה עשויה פלסטיק וחיפושית גדולה מידי.
הוא נכנס בהיסוס, הכל מוכר מידי, אבל כל כך שונה.
הוא הלך במהירות אל חדר השינה, מתכופף מתחת למיטה ומחפש במבטו אחר הסוודר הצהוב שלו. הוא יכול להישבע שהוא השאיר אותו כאן. הוא פתח את הארון וחיפש בערמות הבגדים אך ללא הצלחה. קרקוש מפתחות נשמע ודלת הבית נפתחה, גורמת ללואי לקלל בשקט. לרגע המחשבה להתחבא עברה בראשו, הוא יצא מהחדר בחיוך לחוץ. ״ה-היי״ הוא אמר בשקט, גורם להארי ונייל להרים את ראשם בחדות.
״לואי״ הארי אמר, בוחן אותו במבטו, בעיניו זכר לאדמומיות, הוא בכה. ״סליחה שלא התקשרתי.. עברתי כאן במקרה ונזכרתי ששכחתי את הסוודר הצהוב שלי כאן״ הוא היסס מעט, מנסה להישיר מבט אל הארי. ״אה.. כן בטח אממ לא, אני לא ראיתי אותו״ הארי אמר בקול יציב. נייל מיצמץ פעמיים, מופתע מהשקר שהחליק בקלות מפיו של הארי, שהרי רק שעות ספורות קודם לכן הארי שכב במיטה לבוש בסוודר המדובר.
״הא אוקי.. אני מניח שאלך עכשיו.. ביי״ לואי גימגם ועבר אותם במהירות, יוצא מהבית ומעיף בו מבט אחרון, נשבע שלעולם לא יחזור לשם. זה מכאיב מידי.

היי אנשים מקסימים💜
סליחה שלקח לפרק כל כך הרבה זמן לעלות ושהוא קצר יחסית. תקופה קצת מסובכת ואני עושה כמיטב יכולתי לנסות לשפר את המצב ולהשתפר בעצמי.
איך היה השבוע שלכם?
מקווה שכולם מרגישים טוב. תשמרו על עצמיכם לאבס💜