כשנפגשנו

פרק 5

היי, מה קורה?אני יודעת שנעלמתי לתקופה ארוכה, אני מצטערת לכל מי שחיכתה ולא קיבלה פרק. אני מהיום והלאה אשתדל לעלות פרק בשבוע. אני אעשה את כל המאמצים כדי שזה יקרה. מעריכה את כל מי שהגיבה והצביעה לסיפור שלי. אתן מדהימות.♥️

-------------------

יצאתי מהלובי של הבניין בו אני גרה עם התיק הגדול הצבאי על גבי ועוד תיק קטן שחור שנח לצד גופי באלכסון. זה היה כבד נורא והתבאסתי על הדרך הארוכה שציפתה לי עד לבסיס הטירונות עם כל המשקל הזה על גבי. אך ניסיתי לנחם את עצמי ולחשוב חיובי והתקדמתי בצעדיי אל עבר תחנת האוטובוס וכשהגעתי, הנחתי את התיק צמוד לרגליי לאחר שהתיישבתי על הספסל המתכתי שהיה קר מאוד. עברו חמש דקות ורכב נעצר מולי. כשהבחנתי בו יוצא מהרכב ומתקדם לעברי, הלב החל לפעום מהר, כל כך מהר שנבהלתי שזה התקף חרדה שעומד להתפרץ מתוכי.

"בואי." היה בקולו טון פוקד. לסתותיי התהדקו ושילבתי את ידיי. הוא עמד מעלי, לבוש במדי הזית שישבו על גופו כל כך טוב והבליטו כל שריר בגופו.

"לא, גבריאל. אני נוסעת בתחבורה ציבורית." הוא עטה על פניו הבעה זעומה והרים את התיק והחל להתקדם לעבר רכבו. הוא פתח את תא המטען וזרק את תיקי לשם. דמי ביעבע, רתחתי מעצבים וקמתי מהספסל ורצתי אליו ונעצתי בו מבט מקרוב. עיניו הכסופות נראו כמו שני עננים אפורים כהים שבישרו רעות. גמעתי את רוקי לנוכח מבטו אך העצבים שזרמו בוורידיי הזכירו לי שכעסתי עליו, על המעשה, על כך שהוא חשב שהוא יכל לעשות ולהחליט עבורי דברים בלי לשאול לדעתי האישית. לא אהבתי את ההתנהגות הזו וגם לא אהבתי את ההרגשה בקרקעית בטני. הרגשתי כאילו משהו מתערבל שם ולא ידעתי להסביר לעצמי מדוע הרגשתי את זה.

"גבריאל...אני מבקשת ממך לפתוח בחזרה את תא המטען ותחזיר לי את התיק." הוא התקרב אלי צעד אחד ועמד קרוב כל כך, לא הרגשתי בנוח, לא רציתי להריח את הבושם הגברי שלו ולהרגיש את החום שיצא ממנו עוטף אותי. לא רציתי את הלב הפועם שכמעט התפוצץ בחזי.

"תיכנסי לרכב." הוא אמר בטון שקט והביט בי במבט לא ברור, עיניו הפכו לסערה, הרגש היה עצום בתוכן, אך לא הבנתי מה הן הרגשות שגאו שם.

"אז אני אפתח לבד." התחלתי לנסות לפתוח את התא, אך ללא הצלחה. הוא תפס בידי ומשך אותי אליו, גופי נצמד אל שלו, גוף שרירי וחם. כל כך חם. הוא היה לבוש רק בחולצה המכופתרת של המדים, בלי המעיל ולמרות הקור בחוץ, הוא היה חם, לוהט. גמעתי את רוקי. קפאתי. נבהלתי מהקרבה הזו בנינו.

"תיכנסי לרכב." הוא אמר בטון שקט, אך נשמע שסבלנותו פקעה ושהוא לא התכוון לוותר לי כלל. עיניו לא סטו משלי, הבטתי בו ארוכות וזה לא איים עליו. רציתי שמשהו בו יירתע, אך הוא היה עקשן ממני ולא רציתי בנוסף לגרום לאיחור של שנינו לבסיס הטירונות ולעורר חשד שיראו אותנו יחד. רק זה היה חסר בחיי.