שעת הלילה הגיעה, השעה שחיכיתי לה. לא יכולתי להתמודד עם העובדה שגבריאל הוא המפקד שלי. הרגשתי כל פעם רעד ברגליים שלא השאירו אותי יציבה בכלל ומדיי פעם חנק כשהיה קרוב אלי והצלחתי להריח את הריח שהיה כל כך מוכר לי. היה לי קשה להיות בכיתה שלו ולעבור איתו את הימים. זה החזיר אותי אל אותו היום הארור. אל היום שבו הצלקות שבידיי נולדו.
"אפשר להבין מה עובר עליך?" ענבל שאלה אותי מהמיטה ואחזה בנייד שלה בידה, אך עיניה היו מרוכזות בי. שכבתי על המיטה מצידה הימני והבטתי בתיקרת האוהל המאובק. שירי שכבה על ידי על מיטתי וליטפה את שיערי. הרגשתי מחוברת יותר לשירי, מאשר לענבל מהבחינה של לספר סודות שלי. כמו הסוד הזה.
"כלום, אני כנראה צריכה לקבל מחזור." השבתי ביובש וטוני היה מעט קריר וזה לא היה בכוונה. היא לא הוסיפה מילה והניחה לי וחזרה להתעסק במכשיר הנייד שבידה.
"את רוצה שנדבר על זה?" שירי לחשה לי באוזן.
"בהזדמנות." השבתי בשקט ועצמתי את עיניי. נאנחתי קלות וניסיתי לנקות את הראש ממחשבות על גבריאל. על הצער שהביע. על האשמה שהיה מלא בה. הכנות שנשפכה ממנו. שנאתי שהרגשתי כלפיו חמלה ברגע הזה. למה נולדתי עם לב חלש כזה שמצליח לסלוח בקלות?למרות שלא סלחתי לו. לא רציתי. לא הגיע לו. אך זה כמעט קרה, כמעט סלחתי לו, כמו רגש אוטומטי שמשתלט ונכנע. שנאתי להיות כזאת. רציתי להיות חזקה, עם עמוד שדרה ולדעת לעמוד על שלי. בלי היסוס ולו אפילו טיפה.
"כוס אמא שלו!" ענבל צעקה ועוררה אותי מערפול מחשבותיי, הבעתה הייתה ממש זעומה וידיה הקלידו במהירות על במכשיר ניידה ותיארתי לעצמי שמישהו ככל הנראה פגע לה באגו. היא הייתה מלאת גאווה וידעתי כבר שהיה זה בן זוגה. היא סיפרה שהוא ניסה כל פעם למתן אותה, הוא ממש אהב אותה והיא עדיין המשיכה בשלה.
"מה קרה?" שאלתי אותה והיא נאנחה בזעם.
"דולב רוצה להיפרד. הוא רוצה להיפרד ממני!זה לא הולך ככה. אף אחד לא נפרד ממני." היא אמרה פגועה, בעיקר באגו שלה ושילבה את ידיה על חזה.
"תירגעי, מה קרה בכלל?" שירי שאלה אותה, התרוממה והלכה לשבת על ידה.
"הוא טוען שפלירטטתי עם חבר שלו שהגיע מניו-יורק בשבת וזה לא מתאים לו. אבל הייתי שיכורה..." היא החלה להגיד וקולה נחלש. היא כאילו עיכלה את אותו הערב, הריצה אותו בראשה והבינה מספר דברים.
"אני אולי כן פלירטטתי, אבל זה טבעי אצלי והוא יודע את זה." שירי הביטה עליה במבט מעט עצוב וחייכה אליה חיוך קטן. לא הסכמתי איתה. אישה ששייכת לגבר, לא אמורה לפזול לצדדים, אך לא רציתי לומר לה זאת. היא לא הייתה החברה הכי טובה שלי, לא הרגשתי קרבה מספיק גדולה בכדי לכוון אותה. אלו החיים שלה ולא היה זה מקומי לחנך אותה.
YOU ARE READING
כשנפגשנו
Romanceגבריאל בן שטרית אתה החרדה שלי, אתה הסיבה שאני רוצה למחוק את הנעורים מתיבת הזכרונות שלי. אתה הסיבה לצלקות שלי. אתה גרמת לי להבין שפצעים של הנפש עדיף לפתוח, כדי להמשיך הלאה. אתה גרמת לי להרבה בחיי. בעיקר לאהוב אותך גם כשגופי היה מלא בשנאה אליך. רצי...
