כשנפגשנו

פרק 3

*מומלץ להפעיל את השיר כשיגיע הרגע. יהיה רשום שהשיר יופעל ברדיו ואז תפעילו אותו.

השעה הייתה שמונה בבוקר, כל הבנות,באוהל כבר היו על מדי א', עם התיקים מוכנים לצידן. שירי ישבה עם רחלי על המיטה שלהן והן דיברו על משהו שראו במכשיר הנייד של רחלי. אני ישבתי על מיטתי וכל כך שמחתי שהולכים הביתה, חיכיתי ליום חמישי, יותר מכל יום אחר. התגעגעתי לאמא, לאריאלה, לאבא. רציתי לראות אותם, למרות שאת אבא לא יצא לי לראות.

גבריאל:
תבואי לש.ג אני מחכה לך שם. תביאי את המזוודה.

הוא רשם וניסיתי להבין אם הבנתי נכון, הוא רצה לאסוף אותי הביתה עם הרכב שלו?קראתי כמה פעמים את המילים, אחת אחרע השניה, כדי לעכל זאת וזעם חלחל לי לדם. איך הוא העז?!

אני:
אני לא צריכה טרמפ, המפקד. אני נוסעת באוטובוס.

גבריאל:
לא שאלתי, את נוסעת איתי ונגמר הסיפור. תבואי לש.ג, או שאבוא לאוהל בעצמי ואקח אותך משם.

גמעתי את רוקי והזעם פשוט אכל לי כל תא בגופי. רציתי כל כך לגרום לו לסבל, רציתי שיתעצבן, בדיוק כמו שאני התעצבנתי וידעתי שהוא יעשה זאת, תמיד גבריאל היה אמיץ ולא היה אכפת לו מה יקרה ומה יגידו, לכן לא לקחתי סיכון, נפרדתי מכולן ואמרתי שיש לי טרמפ עם אבא שלי שהגיע מהמרכז. שירי חיבקה אותי חזק ולאחר מכן יצאתי עם המזוודה שלי אל הש.ג. הוא חיכה לי ברכב האאודי 6 הגדולה שלו בצבע שחור, חלונות כהים, אך לא שחורים. הוא יצא מהרכב, תפס במזוודה שלי ותחב אל התא מטען. הוא נכנס אחריי אל הרכב, בדק שחגרתי ורק אז המשיך בנסיעה שלו.

"השומר בש.ג יכול להלשין עלינו. אתה לא חושב על זה?" שאלתי בזעם שלא חלף ממני. הוא חייך חיוך מתנשא וגרם לי עוד יותר להתעצבן וניסיתי להבין מה בדיוק הצחיק אותו.

"מה בדיוק מצחיק אותך?השם ישמור..." אמרתי בשקט, אך זעמי נצבע בטוני והוא שוב צחקק והעביר מבט מהיר אלי ויצא מהש.ג הראשי של בסיס הטירונות של אשקלון, ניצנים. הוא החל בנסיעה יחסית מהירה, אך שלט עליה, אל כיוון הבית.

"את מצחיקה שאת חושבת שמזיז לי מה הם יגידו או מה הם לא." הקול שלו היה טעון וניסיתי כל כך להבין אותו, לפצח את המבט הנוקב ואת הלסת שתמיד נעולה ודרוכה. רציתי לדעת את המוח שלו, כדי לדעת איך להתנהג על ידו, כי פשוט בכל פעם בנוכחותו אני איבדתי את השליטה ואינני ידעתי כיצד לנהוג. הוא היה חידה, הוא תמיד היה חידה בעיניי. גם בנעורים.

"צריך להזיז לך, יכולים להעניש אותך על זה ואותי לסלק מהבסיס הזה." שוב הצחקוק המתנשא.

"למה אתה חייב להיות כזה מתנשא?זה שלך לא אכפת, לא אומר שלי לא. כן אכפת לי. אני רוצה להמשיך להיות עם שירי בכיתה." אמרתי ברצינות ונדמה שזה לא הזיז לו כלל. נאנחתי בשקט, מבלי שישמע אותי והעברתי את מבטי אל החלון. הוא הפעיל את הרדיו על 107.5 FM והשיר 'איפה היית-בית הבובות' התנגן ברקע וגרם למועקה להתעורר בחזי. לדמעות לבצבץ בקצות עיניי ובכל הכוח ניסיתי למנוע מהן לזלוג. הוא העביר את מבטו אלי ולשבריר שניה הסטתי מהחלון את מבטי אליו ועינינו נפגשו, אך השבתי אותן אל החלון. לא רציתי שיראה את החולשה שלי דרך השתקפות עיני שלבטח היו מבריקות מדמעות.